היום בו נולדתי

לפני תשע שנים בדיוק, בי"ט באדר תשס"ב ,3.3.2002, נולדתי מחדש.
זה היה היום שבו דיוויד נהרג.
דיוויד דמלין היה אחד המדריכים שלי במכינה הקדם צבאית במיצר.
הוא היה איש מדהים שלא החכמתי להתקרב אליו בחייו, אבל הערצתי אותו כמו כל החבר'ה, וביום שהוא נהרג הוא שינה את חיי. בגלל חייו, לא בגלל מותו.

זו היתה שנה די נוראית בשבילי, עוד לפני האובדן הזה.
זו הייתה השנה שבה התפכחתי, וגיליתי שאני לא האדם שחשבתי שאני, שבה הבנתי שאני ילדותית להחריד, ולא בוגרת כמו שהאמנתי, ושיש סביבי המון אנשים חכמים ממני בהרבה, חכמים כמו שהייתי רוצה להיות, שלא "חיים" ליד, אלא חיים ממש, ודיוויד, אני חושבת, היה הדוגמא המובהקת לאדם חכם, שמנצל כל רגע, וחי את חייו עד תום.

אבל לפני שדיוויד נהרג, הוא הספיק להעביר לנו כמה שיעורים בפילוסופיה, והספיק להכיר לי את דקארט.
את הקטע הבא כתבתי בספטמבר 2001, בערך חצי שנה לפני שהוא נהרג, בעקבות שיעור שהוא העביר על הספר "הגיונות".

היום, תשע שנים אחרי, הקטע הזה מקבל משמעות עצומה בעיניי.
היום, תשע שנים אחרי, הייתי רוצה רגע אחד עם האיש המופלא הזה, רגע אחד- לומר לו תודה.

ספטמבר 2001

אם יושבת הייתי בלב המדבר שלי, על הר שלי, עם אבנים ביניהן גדלתי וצמחתי, ורוצה הייתי למצוא אותי עצמי בתוך כל הצהוב הזה, מדמה הייתי עצמי לאחת האבנים שסביבי וטועה לחשוב כי אכן מצאתי את עצמי הטהור, הראשוני והאמיתי ביותר.

 וכי מדוע טועה? הלא שם מקומי? האין דמי ודם החול אחד הם? למראית עין אכן אחד הם, ואכן, ההרים והצמחים הספק מתים ספק חיים שסביבי אני הם ונראה כי לא ניתן להפריד בין השניים. אך דווקא משום ההתמזגות ה-כמעט מוחלטת הזו, לא יהיה בידי למצוא את האני הבלעדי, ה-לאו דווקא מדברי וצהוב, בשל שאחשוב את כל זאת חלק בלתי נפרד בתוכי, כשבעצם שונים אנחנו ונפרדים זה מזו, למרות שבמשך תקופת חיים מסוימת היינו צמודים ובלתי ניתנים להפרדה.

 ולכן, ביושבי בעיר זרה, עיר לא לי, עיר מנוכרת, ביושבי בין הררי בטון ובין שבילי אספלט כשאת קולם של עופות השמיים מכסים טרטורי מנוע קרים ומפוייחים, ביושבי בינות כל אלה, כשאין דבר שניתן למצוא בו מן המשותף, אוכל לבודד עצמי ביתר קלות מהסובב אותי ולהסתכל באמת באני הראשוני והטהור אותו ביקשתי למצוא.

 אמר אחד כי אינני גוף ודם אלא מחשבה בלבד. כשקראתי מילים אלו חשתי נינוחות וניסיתי להסביר את אמיתות הדבר לסובבים אותי. אך כיצד אוכל להיות מחשבה בלבד כשהדבר האחד אשר נותן לי תחושת חיות וקיום נמצא בגופי וללא בשר ודם לא יכולה הייתי להיאחז בו? וכיצד אוכל להיות מחשבה בלבד כשהדבר אליו כמהתי ביותר הינו ברחמי, ואוכל להגשימו בתשוקה שאין היא מספיקה לנפש בלבד, אלא תשוקה לגוף של ממש ולמגע?

 והנה, ביושבי בעיר הזרה לי ומסתכלת בתוכי פנימה, אני רואה אדם מתהווה בתוכי ואהבת גבר ואישה ומוסיקה ושירה. ומשרואה אני דברים אלו נוטה אני להסכים עם שסיכלו את דברי האחד שאמר כי אינני אלא מחשבה בלבד, לא גוף ולא דם, מחשבה בלבד.

 בראותי כי אכן גוף אני ובגופי מהות חיי (אותה התקשיתי כל כך למצוא בימים אחרים) פחד ממלא אותי, שכן לגוף סכנות רבות יותר וסופו מיידי וכואב, כאשר המחשבה- כמעט שאין דבר שיוכל לפגוע בה.

 ובראותי כי אכן גוף אני ובגופי מהות חיי, אהבה ממלאה אותי. אהבה לכל אותם הדברים שנתנון בי את דמי, את גופי ואת מחשבתי הצלולה.