לילה ראשון בלי אמא

אז הבעל היה צריך לעבור איזה ניתוחון, והגבר שלי, מעצם היותו גבר, קצת קשה לו לבד, וקצת כואב לו יותר, והיה לי ברור שאני צריכה להיות לצידו.

א-מא-מא, יש פתאום ילדים בבית, ולראשונה מזה עשרה חודשים (ושוב, נוציא כרגע מהמשוואה את תקופת הפגייה שעוד תדובר בהמשך), אני מוצאת את עצמי עומדת בפני הדילמה "במי לבחור?".

בינינו, ועם כמה שלא מתחשק לי להודות בזה בקול רם, וגם לא בשקט בשקט בפני עצמי, אחרי דקת בכי כשהלכתי הם בכלל שכחו ממני והתפנו להתרגש מהסבתות שהועמדו לרשותם ליומיים תמימים.

אבל אני בכיתי... אח.. איך בכיתי... בשכנעי את עצמי שבלעדיי הם לא יאכלו ולא יישנו ולא ישחקו ולא יצחקו ובכלל- יאבדו כל שמחה או טעם בחיים.

תודה לאל שהחלטנו שהגן יחכה בינתיים, ובשנה הראשונה הכי טוב עם אמא, כי תכלס- אין לי מושג איך הייתי מסתדרת עם זה.

יצא לי כמה פעמים בעבר לעבוד, לפני שהפכתי אמא בעצמי, בכל מיני בתי תינוקות למיניהם. ותמיד, אבל תמיד, הייתה את האמא הזאת שלא מסוגלת להתמודד עם העובדה שלילד שלה ממש סבבה שהיא משאירה אותו שם והוא לא צורח בבכי קורע לב כשהיא הולכת, אז היא הייתה נשארת ונשארת ונשארת עד שברור היה לה שברגע שהיא תלך הוא יבכה.

והאמא הזו היא אני.

אני נורא רוצה לשכנע את עצמי שבגלל שאני בנאדם מאוד נאור, מודע לעצמו ובכלל- מפותח רגשית, ברור שברגע האמת אני אתגבר על עצמי ואלך מיד. אבל הנה בתחילת השבוע, כשהילדים נשארו עם המטפלת (שגם הם וגם אמא שלהם ממש ממש אוהבים) גם אני, נאורה ומודעת ומפותחת רגשית, התעכבתי שנייה בדלת רק כדי שתהיה לאיתמר עוד הזדמנות קטנה להבין שאמא הולכת ולעשות פרצוף קורע לב.

אבל היום התגברתי, ונישקתי אותם מלא לפני שיצאתי, אבל כשיצאתי- יצאתי.

אמנם בכיתי אחר כך רבע שעה באוטו, אבל יצאתי, ואפילו בלי טיפת סצנה קורעת לב ביוזמתי.

סביר להניח, אמנם, שחשבון הטלפון שלי מהשעות האחרונות תפח יותר מהחודש שקדם לו, ושני המספרים היחידים שמופיעים ב"שיחות יוצאות" הם של אמא שלי וחמותי,

אבל עזבו,

אני משחררת בכיף,

לא מודאגת,

שקטה,

וזה לגמרי בסדר אם הסבתות

ישימו בחלב שלהם שלוש כפות דייסה ולא ארבע, כמו שביקשתי,

וירסקו פנימה תפוח שלם, ולא חצי, כמו שביקשתי,

ולא נורא אם הן יעירו אותן כמה דקות אחרי חמש ולא בול בחמישה לחמש, כמו שביקשתי,

כי אני משחררת... בכיף,

ו...שקטה,

וזה ממש ממש בסדר שהילדים שמחים ומאושרים גם.... בלעדיי?

והכל מתנהל כסדרו..

גם בלעדיי...

וחסר, חסר להם שהם לא רצים אלי מחר בדמעות....

לי-ש-ון

מה הוא עושה?
איך אפשר לקרוא את זה?

אורי ואיתמר, הבנים שלנו, נולדו בשבוע 29 של ההיריון, כמעט שלושה חודשים לפני הזמן.
ברשותכם אני לא אתעכב עכשיו על החוויה רווית הדמעות הזו, אבל רק אומר שפגים לא קמים לאכול, כי הם עוד לא פיתחו את העניין הזה של תחושת רעב (או משהו כזה..).
כך קרה שבחודש-חודשיים הראשונים בבית (היה חודש וחצי בפגייה שקדם לזה) הם לא העירו אותנו, אנחנו הערנו אותם, כל שלוש שעות, בסינכרון שסידרנו בעצמנו, לאורך כל שעות היום והלילה.
בין ארוחה לארוחה הם בעיקר ישנו, כיאה לעוברים נורמלים.

אחרי שנגמרה התקופה הזו, וקיבלנו אישור מהדוקטורים להפסיק להעיר אותם ולתת להם לבקש לבד, הם פשוט אכלו כמה שצריך במהלך היום וישנו כמה שצריך (12 שעות) במהלך הלילה.
בקרב חברותיי טרוטות העיניים ניסיתי לא להרבות בדיבור על הרגלי השינה הנפלאים שלהם, אבל כשנשאלתי ע"י אחרים עניתי בגאווה ובהתנצלות מעושה שהילדים שלי מיוחדים ומוצלחים במיוחד ונותנים להורים שלהם לישון כל הלילה.

ואז הגיע גיל תשעה חודשים.

זה התחיל בהתעוררות אחת בלילה, אולי שתיים,
בדרך כלל של איתמר, לפעמים גם אורי.
אלה היו התעוררויות של רעב, הם קיבלו בקבוק וחזרו צ'יק צ'ק לישון.
liveable, נכון?

ואז הם היו מצוננים, והתעוררו כל שעה.
ואז אורי סבל ממה שקראנו לו בהתחלה שיניים, והתגלה, לאחר שבועיים כדלקת אוזניים חמורה (גם על רגשות האשם האימהיים רוויי הדמעות האלה אני לא ארחיב עכשיו..), והתעורר כל שעה.
כשנגמרה הדלקת הגיעה האדמדמת, תופעה מוזרה מלוות חום ופריחה שנמשכת יומיים וגורמת לילד, מה מפתיע, להתעורר כל שעה.
ואז צמחו לאיתמר שיניים, והוא התעורר, כן, כן, כל שעה.
ואז הגיעו השיניים של אורי ואני אפילו לא אמשיך את המשפט הזה.

פתאום, בלי ששמנו לב, הילדים המוצלחים שלנו, שנותנים לאמא ואבא שלהם לישון כל הלילה הפכו לילדים מוצלחים שקמים כל שעה בלילה טוב וכל עשר דקות בלילה קשה.

סיפרנו לאיש החכם ששכרנו לנו שאנחנו לא ישנים, ושנראה שזה יימשך לנצח, והוא הבטיח לנו שזה עניין של כמה חודשים.

בינתיים עברו חודשיים, ואנחנו מחכים שההבטחה תתקיים,
הרופא ממשיך לומר שיניים,
והשעון ממשיך להראות 1:00, 2:00, 3:00 וגם 4:00 בלילה (כן, 4:00 זה לילה!)

הילדים, לעומת זאת, ממשיכים לקום ב- 6:00 (בלילה?) כמו דבר לא השתנה, ורוצים לשחק, ולאכול, ולהתחבק, ולהתדגדג.
אז אני מחייכת, ומשחקת, ושרה, ומבשלת, ומדגדגת, ומחבקת, בלי שהם ישימו לב שלאט לאט נגמר לי הכוח ואפילו איזו דמעה או שתיים של ייאוש מתגנבות להן לפעמים בין דגדוג לחיבוק.
הבעל, ישתבך, מתפרק גם הוא לאיטו, כי הוא איש חינוך ב- 100%, ואבא ב- 100% וגם בן זוג מטפח ב-100% (הוא אמנם איש גדול למדי, אבל תהרגו אותי- אני עדיין לא מבינה איך הוא מצליח).
והילדים של השכנים כבר חזרו לישון לילות שלמים,
ואנחנו חוזרים וקמים להכין בקבוקים, לתת אקמול, לעשות שששש...שששש...
והחברות שלי, שעוד אין להן משפחה, ושלהן הבטחתי שגם אחרי שהילדים יוולדו נמשיך להיפגש לבירה מדי פעם, ממשיכות בנאמנות ובעקשנות להזמין אותי ולקבל בסלחנות את סירובי.

ובלילה,
בין בקבוק לחיתול,
ואם אני מצליחה להירדם,
אני חולמת על היום שבו יהיה בי הכוח להשאיר את הילדים איזה לילה עם סבא וסבתא,
ואני אוכל להיכנס למיטה עם הבעל,
ולקשקש,
ולהתנשנש,
בלי לחשב שעות שינה,
שעות ערות,
או בקבוקים,
וללכת לישון,
סתם, לישון,
ולקום רק כשכבר לא נהיה עייפים.

פעם, אנחנו היינו מעירים אותם, ולא הם אותנו...