טוב, אני מוכנה.
כלומר, נדמה לי שאני מוכנה.
לדבר על זה קבל עם ובלוג,
לפתוח את הנושא הזה-
הניתוח, ההרדמה, הפגייה, הפגות.
בי"ב בכסלו התשע"א, אורי ואיתמר חגגו שנה.
אני זוכרת את זה.
זה היה ערב שישי, וישבנו בבית שלנו,
רק ארבעתנו,
אבא, אמא, ושני תאומים משגעים.
שרנו כרגיל שירי שבת,
ועשינו קידוש,
ושרנו היום יומולדת,
והתרגשנו נורא.
ושוב דיברנו על איזה מדהים זה שיש לנו תאומים,
וכמה מזל יש לנו
ונזכרנו בצחוקים של היום שבו גילינו שיש שניים,
והסתכלנו אחד לשנייה בעיניים מזוגגות
מאהבה והתרגשות
וסיפוק עצמי.
ואז השכבנו אותם לישון.
ואחרי שהם נרדמו
נכנסתי אליהם שוב לחדר, ופתאום אפף אותי עצב ענקי.
לא יכולתי להפסיק לבכות.
הרגשתי באבל ולא הבנתי למה.
הרי הם בסדר!
הם בריאים, מפותחים, טפוטפוטפו-חמסה-שום-בצל- הכל תקין, נפלא, מאושר.
למה כל כך עצוב לי??
ואז הסתכלתי על השנה שחלפה מאז שהם נולדו.
ניסיתי להיזכר בלילה אחד בשנה הזאת שהלכתי לישון בלי להתייפח מתחת לשמיכה-
ולא הצלחתי.
פתאום הבנתי שכבר שנה,
שהייתה אחת המאושרות בחיי,
אני מסיימת כל יום בבכי, בשבר.
ואז קלטתי.
שנראה לי שקוראים לזה טראומה.
וזה כשאתה עובר חוויה נורא קשה ובעצם לא עשית איתה שום דבר חוץ מלהמשיך הלאה-
אבל בכלל לא המשכת הלאה.
על מה בכיתי?
על הכל.
על החלום ללדת לידת תאומים טבעית אפילו שבכל המאמרים כתוב שאין דבר כזה- החלום שהתנפץ לי בכניסה לחדר ניתוח.
על החלום לנשק את ילדיי ברגע שהם יוצאים לעולם, להיות הפרצוף הראשון שהם ייראו.
על החלום להצמיד אותם לשד בשנייה הראשונה, או השנייה, או השלישית, או אחרי שבוע...
על האשמה הנוראית הזאת שלא הייתי שם,
שנטשתי אותם ברגע הראשון- לידיים זרות של רופאים ואחיות.
על הצינורות הקטנים והרבים מדי שסבבו אותם וחדרו להם מתחת לעור, לתוך הפה, מסביב לאף.
על הרזון... על הגוף השברירי הזה, שכל כך רחוק מהתינוקות השמנמנים שדמיינתי לי.
על אי הידיעה איך זה ייגמר... ומתי?
על השאלה שכל הזמן ריחפה באויר- האם בכלל אזכה להביא אותם הביתה?
על הרגעים שהמוניטור צפצף והקפיץ את האחיות ולא ידעתי מה קורה.
על הגבר שלי שעמד שבור עם הידיים בתוך האינקובטור-
רוצה כל כך להגן ולשמור ולטפל ולא יודע איך.
על האינקובטור הארור הזה שחצץ בינינו.
על כל הזמן הזה שהם איבדו אחד עם השני- שלא יכלו לגעת אחד בשני אחרי שבעה חודשים של יחד.
והכי הרבה-
על הלילות.
הלילות שבהם ידעתי שאין ברירה אלא ללכת הביתה,
לישון,
לישון טוב, כדי שמחר אצליח שוב לייצר את כמות החלב שהם זקוקים לה על המילימטר.
על איך שהבית שלנו הפך בן לילה למקום ריק, ריקני, כמעט מאוס.
למקום רחוק כל כך מהם.
על הפרידה הבלתי אפשרית בכל לילה במשך חודש וחצי.
על התחושה שאני בוגדת בטבע שלי.
על החיבוק שלנו במיטה בלילות האלה,
ועל הניסיון הנואש שלנו למלא איזה חלל שאי אפשר למלא עד שהם יבואו הביתה.
ועברו ארבע שנים,
ושני הקסמים האלה מספרים לי סיפורי מעשיות על דברים דמיוניים שקרו להם בגן
ומתווכחים איתי על להיכנס למקלחת
ושרים שירים מצחיקים שהם ממציאים
ומשחקים במכוניות ואבירים
ונוסעים באופניים
ואוספים מקלות ואבנים
ומגשימים לי חלומות קטנים בכל יום ובכל שעה.
ובלילה?
ובלילה לפעמים אני שומעת לידי לחישה ענוגה "אמא"
וילד גדול ורך עומד לידי ומבקש חיבוק, או מים, או לישון לידי.
והוא כאן, איתי, מוגן ושמור.
אבל מסתבר
שאת אף פעם לא מפסיקה להיות אמא לפג.
הפגייה והאינקובטור והמוניטורים והריח של חומר החיטוי והצלקת של הניתוח ושבועות ההריון, והתאריך שבו היו אמורים להיוולד-
הכל נשאר בפנים,
חי, בועט,
בכל הזדמנות זה קופץ לך.
צובט את הזיכרון,
עוצר את הנשימה,
מציף אותך פליאה
על זה שהם בכלל כאן.
ככה.
למרות הכל.
על זה שאת כאן,
ככה.
למרות הכל...
כלומר, נדמה לי שאני מוכנה.
לדבר על זה קבל עם ובלוג,
לפתוח את הנושא הזה-
הניתוח, ההרדמה, הפגייה, הפגות.
בי"ב בכסלו התשע"א, אורי ואיתמר חגגו שנה.
אני זוכרת את זה.
זה היה ערב שישי, וישבנו בבית שלנו,
רק ארבעתנו,
אבא, אמא, ושני תאומים משגעים.
שרנו כרגיל שירי שבת,
ועשינו קידוש,
ושרנו היום יומולדת,
והתרגשנו נורא.
ושוב דיברנו על איזה מדהים זה שיש לנו תאומים,
וכמה מזל יש לנו
ונזכרנו בצחוקים של היום שבו גילינו שיש שניים,
והסתכלנו אחד לשנייה בעיניים מזוגגות
מאהבה והתרגשות
וסיפוק עצמי.
ואז השכבנו אותם לישון.
ואחרי שהם נרדמו
נכנסתי אליהם שוב לחדר, ופתאום אפף אותי עצב ענקי.
לא יכולתי להפסיק לבכות.
הרגשתי באבל ולא הבנתי למה.
הרי הם בסדר!
הם בריאים, מפותחים, טפוטפוטפו-חמסה-שום-בצל- הכל תקין, נפלא, מאושר.
למה כל כך עצוב לי??
ואז הסתכלתי על השנה שחלפה מאז שהם נולדו.
ניסיתי להיזכר בלילה אחד בשנה הזאת שהלכתי לישון בלי להתייפח מתחת לשמיכה-
ולא הצלחתי.
פתאום הבנתי שכבר שנה,
שהייתה אחת המאושרות בחיי,
אני מסיימת כל יום בבכי, בשבר.
ואז קלטתי.
שנראה לי שקוראים לזה טראומה.
וזה כשאתה עובר חוויה נורא קשה ובעצם לא עשית איתה שום דבר חוץ מלהמשיך הלאה-
אבל בכלל לא המשכת הלאה.
על מה בכיתי?
על הכל.
על החלום ללדת לידת תאומים טבעית אפילו שבכל המאמרים כתוב שאין דבר כזה- החלום שהתנפץ לי בכניסה לחדר ניתוח.
על החלום לנשק את ילדיי ברגע שהם יוצאים לעולם, להיות הפרצוף הראשון שהם ייראו.
על החלום להצמיד אותם לשד בשנייה הראשונה, או השנייה, או השלישית, או אחרי שבוע...
על האשמה הנוראית הזאת שלא הייתי שם,
שנטשתי אותם ברגע הראשון- לידיים זרות של רופאים ואחיות.
על הצינורות הקטנים והרבים מדי שסבבו אותם וחדרו להם מתחת לעור, לתוך הפה, מסביב לאף.
על הרזון... על הגוף השברירי הזה, שכל כך רחוק מהתינוקות השמנמנים שדמיינתי לי.
על אי הידיעה איך זה ייגמר... ומתי?
על השאלה שכל הזמן ריחפה באויר- האם בכלל אזכה להביא אותם הביתה?
על הרגעים שהמוניטור צפצף והקפיץ את האחיות ולא ידעתי מה קורה.
על הגבר שלי שעמד שבור עם הידיים בתוך האינקובטור-
רוצה כל כך להגן ולשמור ולטפל ולא יודע איך.
על האינקובטור הארור הזה שחצץ בינינו.
על כל הזמן הזה שהם איבדו אחד עם השני- שלא יכלו לגעת אחד בשני אחרי שבעה חודשים של יחד.
והכי הרבה-
על הלילות.
הלילות שבהם ידעתי שאין ברירה אלא ללכת הביתה,
לישון,
לישון טוב, כדי שמחר אצליח שוב לייצר את כמות החלב שהם זקוקים לה על המילימטר.
על איך שהבית שלנו הפך בן לילה למקום ריק, ריקני, כמעט מאוס.
למקום רחוק כל כך מהם.
על הפרידה הבלתי אפשרית בכל לילה במשך חודש וחצי.
על התחושה שאני בוגדת בטבע שלי.
על החיבוק שלנו במיטה בלילות האלה,
ועל הניסיון הנואש שלנו למלא איזה חלל שאי אפשר למלא עד שהם יבואו הביתה.
ועברו ארבע שנים,
ושני הקסמים האלה מספרים לי סיפורי מעשיות על דברים דמיוניים שקרו להם בגן
ומתווכחים איתי על להיכנס למקלחת
ושרים שירים מצחיקים שהם ממציאים
ומשחקים במכוניות ואבירים
ונוסעים באופניים
ואוספים מקלות ואבנים
ומגשימים לי חלומות קטנים בכל יום ובכל שעה.
ובלילה?
ובלילה לפעמים אני שומעת לידי לחישה ענוגה "אמא"
וילד גדול ורך עומד לידי ומבקש חיבוק, או מים, או לישון לידי.
והוא כאן, איתי, מוגן ושמור.
אבל מסתבר
שאת אף פעם לא מפסיקה להיות אמא לפג.
הפגייה והאינקובטור והמוניטורים והריח של חומר החיטוי והצלקת של הניתוח ושבועות ההריון, והתאריך שבו היו אמורים להיוולד-
הכל נשאר בפנים,
חי, בועט,
בכל הזדמנות זה קופץ לך.
צובט את הזיכרון,
עוצר את הנשימה,
מציף אותך פליאה
על זה שהם בכלל כאן.
ככה.
למרות הכל.
על זה שאת כאן,
ככה.
למרות הכל...
