לא פשוט לגדול כילדה עם הפרעת קשב וריכוז.
עוד יותר מאתגר מזה- להיות אמא עם הפרעת קשב וריכוז.
(ועל השטות שמסתובבת ברשת לאחרונה על כך שההפרעה הזו היא המצאה- אכתוב
בפעם אחרת, אל תדליקו אותי עכשיו...).
כאמא עם הפרעת קשב וריכוז
הרבה יותר קשה לשמור על בית מסודר,
לזכור
להוציא את הכביסה מהמכונה,
להוריד את האורז מהאש,
לחזור לרופא לקבוע תור לילד,
להקשיב לכל הארבעה שרוצים עכשיו לספר מה היה להם בגן, ל
התארגן בבוקר בלי לשכוח את
החיתולים...
להמשיך?
אבל הדבר הכי קשה לי אולי, כאמא מופרעת ריכוז- זה לגדל ילד שהוא בדיוק
כמוני.
כילדה אכזבתי את אמא המון.
לא כאדם, חלילה.
היא חשבה תמיד (ועודנה) שאני הכי מדהימה בעולם.
אבל ביום-יום- פשוט לא הלך לי...
התכוונתי לרוקן את המדיח ושכחתי.
התכוונתי לנקות את השולחן ושכחתי.
התכוונתי להספיק לאוטובוס ולא הצלחתי...
לא הצלחתי אז להבין
איך יכול להיות שהיא יודעת שזה לא בכוונה ועדיין כועסת עליי? הרי אני
לא מתכוונת!
("והם לא מבינים שזה לא אני זה הילד עם-ההפרעת-קשב-וריכוז שנכנס
בי בפנים")
ואז קיבלתי מתנה.
קוראים לו איתמר והוא הילד הכי מיוחד (ויפה ומוכשר ומקסים) עליי
אדמות-
והוא מוציא אותי מדעתי.
הוא הולך להביא מכנסיים וחוזר עם מטוס.
הוא הולך להביא גרביים וחוזר עם ציור שצייר לפני שבוע
הוא מוריד את הצלחת מהשולחן והולך איתה למקלחת וחוזר מבולבל.
הוא זורק את שאריות האוכל בכיור ואת הצלחת זורק לפח.\
רוב הזמן זה מצחיק, גם אותו,
וגורם ללב שלי לעשות לופים באוויר, להפריח ציפורים ולעוט על איתמר
בנשיקות.
אבל לפעמים, בעיקר בבוקר,
כשכולם כבר מוכנים,
וצריך כבר לצאת,
ובדיוק היום יש לי פגישה וחייבים להגיע מוקדם לגן,
והזמן עובר ועובר ועובר והוא לא לבוש-
אני יוצאת מדעתי.
אני כועסת כל כך.
שלא אכפת לו,
שהוא ילדותי,
שהוא מזלזל,
שהוא לא מקשיב,
שלמה לעזאזל זה לוקח לו כל כך הרבה זמן??
ברגעים האלה אני מתפצלת לשני אנשים שנמצאים בו זמנית בסיטואציה-
לאמא הממהרת והלחוצה והכועסת וה"יאללה, תתלבש כבר, למען
השם!"
ולילדה שכבר הייתה שם לפני לא המון שנים, על הספה,
שבין גרב לגרב פתאום נזכרה
שהיא לא שאלה את אבא איך קוראים לפרח שראינו אתמול בטיול
ופתאום השם של הפרח הופך להיות הדבר הכי חשוב בעולם
ומי בכלל זוכר משהו על גרביים?
ברגעים האלה
שאני לא מצליחה להשתלט על הכעס,
ומלחיצה אותו או מתעצבנת
או מאיימת שהוא יישאר לבד בבית אם הוא לא יתלבש,
הילדה החולמת שהייתי עומדת פגועה בצד,
עם דמעות בעיניים ומבקשת ממני
להפסיק.
היא מזכירה לי שזו לא אשמתו, וזה לא קשור לאכפתיות,
היא מזכירה לי שפשוט יש לו כל כך הרבה חלומות ודמיונות בראש עכשיו
והוא לא מצליח להשתלט על כולם.
לפעמים אני מהסה בילדה הדומעת שתהיה בשקט ושלא תפריע לי, כי צריך כבר
לצאת.
פעם כל הבקרים שלנו היו ככה.
לחץ, עצבים, סטרס...
ואז הבנתי איזו שטות זו להתחיל ככה את היום,
ולתת לילד שלי להתחיל ככה את החיים-
מתוך תחושה שהוא פשוט לא מצליח.
עשיתי לעצמי טיפול-
פתאום פגשתי את אמא, והבנתי את הקושי שלה והפסקתי לכעוס.
פתאום פגשתי אותי, הילדה, והצלחתי לומר לה שהיא בכלל לא מאכזבת.
שהיא מדהימה ויכולה לעשות הכל ובדיוק איך שבא לה- זה ממש טוב.
ומאז, כמעט כל בוקר, אני מצליחה לומר לילדה תודה.
ולעצור שניה.
ולהביט בו בשקט, בילד הקסם הזה
ולשמוח בשבילו ובשבילי
שהוא נולד עם כל כך הרבה חלומות ודמיונות בראש.
ואז אני מחייכת, ומציעה לו עזרה-
"היום אני אפנק אותך ואגרוב לך את הגרביים ואפילו אנעל לך
נעליים"
"למה? כי אני לא יודע?"
"אתה יודע מצוין, חמוד. אתה כבר ילד גדול. אני פשוט כל כך אוהבת
אותך שבא לי לפנק".
ואלה הבקרים הכי טובים שלנו.
וכשאני לא מצליחה?
אני מזכירה לעצמי שאני בסך הכל בת אדם.
אני מזכירה לעצמי שגם לי מותר "ליפול"-
וסולחת.
ואז אני מכינה קפה,
מדליקה סיגריה,
עושה על עצמי איזה קסם או שניים
והכל חוזר למקום...
____________________________________
כחלק מההחלטה שלי להתחיל לשבור את קשר השתיקה האימהי,
אני מקיימת מפגש אמהות אצלי בבית.
בראש ובראשונה-
זה יהיה מקום לדבר חופשי-
על הילדים, על עצמנו,
על רגעי האושר באמהות
ובעיקר על הרגעים שמתחשק לבטל הכל ולברוח..
בלי שיפוטיות, עם הרבה צחוק (ומותר גם בכי)
ועם כמה פינוקים וטריקים לאמא המותשת...
מומזנת להצטרף ולקרוא עוד על האירוע כאן.
אני ממש אשמח לשמוע מה דעתך כאן בתגובות למטה.
רוצה לשמור את זה בינינו?
אפשר לכתוב לי כאן
