שניים שהם שניים

לפעמים קשה להיות אמא לתאומים.
אני יודעת,
זו אולי ההצהרה הכי מיותרת וברורה מאליה שאני יכולה להצהיר,
אבל כשהם היו קטנים יותר לא היה לי כל כך קשה,
זו האמת,
היה לי אפילו די קל.

אבל הם גדלים,
ומיום ליום האתגר הזה של לצפות בשני אנשים כל כך דומים וכל כך קרובים וכל כך שונים משתנים כל אחד לדרכו- הולך ונעשה גדול.
מרתק לעתים,
מרגש לעתים,
מבלבל,
ולעתים פשוט שובר לב.

כי את יודעת בראש, כבר מהפעם הראשונה שאומרים לך שיש שם שני לבבות זעירים בפנים,
שלא תלבישי אותם אותו דבר,
ושתעשי הכל כדי שלכל אחד תהיה זהות משלו
ושירגישו חופשיים להיות הם עצמם
אפילו שתמיד יש לידם אחד שנראה בדיוק כמוהם.
אבל שגם תלמדי אותם מהי אהבה
ומשפחה
וחברות
ושגם אם הם הכי שונים בעולם
הם תמיד צריכים להיות שם אחד בשביל השני,
בדיוק כמו שלימדו אותך ואת האחים שלך.

ורוב הזמן את מצליחה,
ולפעמים הם יחד
ולפעמים לבד,
ואת לומדת לא להשוות, ולפעמים גם נופלת.

ואז מגיע השלב הזה,

שאחד כבר מעז- ללכת לבד לחבר, ללכת לבד לגן, והוא חופשי ועצמאי
ואחיו התאום רוצה גם, אבל פשוט לא מסוגל,
הוא עוד מפחד,
עוד מתבייש,
עוד תלוי
וצריך את אמא קרוב.

ומגיע מן יום כזה,
כמו היום,
שחבר מהגן מזמין את שניהם להצטרף אליו לגן שעשועים,
והם מאושרים עד הגג
וברגע האמת-
אחד הולך
והשני חוטף רגליים קרות
ולא מסוגל להיפרד מאמא.

והוא עומד בחלון
ומסתכל על אחיו מתרחק בשמחה
אל אחר צהריים מרגש ומסעיר של הרפתקאות
והוא מנסה להיות גיבור כאילו לא אכפת לו
אבל את רואה לו בעיניים אכזבה
ואת מרגישה בתוכך, בדיוק כמוהו,
שהלב שלו מתכווץ, והבטן קצת מתהפכת.
והוא נכסף, נכסף החוצה
ופשוט לא מסוגל.

ואת יודעת שגם הוא,
שיש לו אישיות לגמרי משלו
ובגדים משלו
ושם משלו
ואופי משלו-
גם הוא נופל לפעמים להשוואות
ועכשיו היה נורא רוצה להיות קצת יותר
כמו אחיו התאום...
ובא לי לבכות.

___________________________________--

אשמח לשמוע מה דעתך :) בא לך לספר לי? אפשר לכתוב לי  כאן

ספירת מלאי ו.... מה אמרתי?

בואו נעשה רגע סדר.
אז אורי ואיתמר כבר בני ארבע,
בינתיים הצטרפה שחר שרק מעצם האופי שלה דורשת בלוג שלם רק עליה,
ממש בעוד שבוע וקצת היא תהיה בת שנתיים
ובערך אז, אולי קצת אחר כך ואולי ממש אז- יגיח לעולם האח הקטן של כל הילדודס שלי.

אז הילד הרביעי כבר ממש כמעט כאן,
בינתיים מצאתי את הייעוד שלי,
פתחתי עסק,
התחשק לי עוד עסק (ועוד קצת כסף, בואו נודה על האמת)- אז עכשיו יש לי שניים.
חזרנו לחצבה לפני שנה וחצי אז יש גם משק על הראש,
שלושה ילדים קטנים, מדהימים, ממושמעים ולעתים מתישים בבית,
בית,
והופ.
ברגע אחד- הכל נכבה פתאום.

בשבועות האחרונים הייתי ב"אטרף"- לנסות להרים את שני העסקים שלי,
לארגן את הבית,
לכבס בגדי תינוק לפיציק,
לתת קצת תשומת לב לחברים,
לסדר ארונות,
אם זה היה תלוי בי- הייתי בטח מוציאה את הרהיטים וצובעת את הבית (אבל הרופא לא הסכים)
ופתאום
הכל נכבה...

קראתי פעם באיזה ספר על זה שבשלבים המאוחרים של ההיריון המוח הקדום "לוקח פיקוד" והמוח ה"חדש" מאט פעילות כדי לאפשר לגוף להכין את עצמו הורמונלית ללידה, והאמת- זה די מדהים לחוות את זה קורה לך בצורה כל כך מוחשית.
איך זה מרגיש?
דמיינו חדר מלא מכשירים, ואורות, ומנורות, וצפצופים, ואז פתאום יש נפילת חשמל, והכל נכבה, ורעשי הרקע נשמעים כמו קסטה בטייפ שנגמרו לו הבטריות.
וזו תחושה מדהימה.
משכרת, ממכרת.

פתאום הכל בסדר,
שום דבר לא באמת חשוב,
שום דבר לא ממש מעניין, או מסקרן,
רק הבטן, ומה שיש בתוכה,
והקסם הזה שהולך להגיע לעולם.
והנה, אני מרגישה את זה קורה וגדל בתוכי-
ההתאהבות הזו.
וגעגוע כל כך חזק ומתוק שבא לך לבכות.
"בוא כבר".
אבל עכשיו כבר יש לי שלוש אהבות כאלה בבית,
ואני יודעת כמה זה הולך להיות חזק, מציף, בלתי נשלט, מעיף...
וזה לא יידעך,
ולא ייעלם, ולא יתחלף-
מהרגע שהוא יבוא זה ילך ויגדל ויגדל ויגדל ויגדל...
אני אמא כבר ארבע שנים.
רק ארבע שנים.
ואני שואלת את עצמי- כמה חזק זה עוד יכול להיות?

כשכל יום מגלה לך עוד סוד בנשמה של הקסם שעומד מולך,
עוד מילה חדשה,
עוד הבעת פנים חדשה שלא הייתה שם קודם,
מגע חדש,
הבנה חדשה, בוגרת, מתבגרת.
ופנים שמשתנות כל הזמן ותמיד נשארות אותו הדבר- שלי.

אני זוכרת איך לפני ששחר נולדה פחדנו.
פחדנו שמרוב אהבה לבנים שלנו לא נמצא לה מקום,
לא הבנו איך היא תשתלב במרקם במשפחתי המושלם שיצרנו.
ובזמן שלחצתי אותה החוצה,
בהיי שבין לחיצה ללחיצה
כבר הרגשתי איך נולד לי לב נוסף.

והנה שוב זה קורה,
הלב הנוסף שלי כבר בשל ומוכן להיוולד יחד עם הילד שבפנים.
ובינינו-
אני בחורה גדולה,
תמיד הייתי,
ואני פשוט יודעת שכמו הלבבות שכבר יש לי זה יהיה לב ענק,
ויש לו עוד המון מקום לגדול עד אין סוף
והוא ישאיר מקום לעוד כמה לבבות שיבואו אחריו.

ועדיין אני קמה בבוקר,
ומסתכלת על כל יצירות המופת שמתרוצצות לי בבית,
ולא מאמינה שזה באמת קרה-
אני אמא :)

בואו נדבר על אבנר...

אם ארצה להיזכר בפעם הראשונה שראיתי אותו אהיה חייבת להיות תחת היפנוזה.
אני רק יודעת לומר שהתמונה המצולמת הראשונה שלנו היא איפשהו לפני גיל שנה, ערומים ומאושרים על ברכי המטפלת בתינוקייה של המושב.

בתחילת הזיכרונות שלי עם אבנר הוא גר בבית ליד, כי השכנים בדיוק חיו בחו"ל לתקופה ארוכה- ואני זכיתי בו כשכן.
בגינה האמצעית שבין שני המשקים הייתה לנו ממלכה סודית קסומה.
עד היום אני שואלת את עצמי אם סל התחפושות המדהים שלו היה תמיד שם או שזו הייתה רק פעם אחת שאמא שלו שמה לנו אותו בגינה שנחקקה כל כך בלבי עד שנדמה לי שכך זה היה שנים... אבל היה שם סל תחפושות אחד, ואיתו הגשמנו את כל החלומות שלנו.
יום אחד סביב גיל ארבע, הגינה הזאת הפכה להיות אנגליה, שאם לא ידעתם- זה המקום הכי רחוק והכי קסום שאפשר לדמיין אי פעם בחיינו, ואבנר ואני טסנו לשם במטוס והתחתנו שם. הוא היה הגבר הראשון שהגשים לי את החלום הזה של להיות כלה יפה ואהובה, ואני לא אשכח לו את המתנה הזו בחיים.

עם אבנר צפיתי שעות על גבי שעות בקלטת של המחזמר "פיטר-פן" עם חנוך רוזן וחני נחמיאס. היינו יושבים על המיטה האינסופית בחדר של ההורים שלו, שבו הייתה טלוויזיה עם וידאו וקלטת של המחזמר- שילוב קסום שאי אפשר למצוא בשום מקום אחר בעולם, ורואים את הקלטת יום אחרי יום אחרי יום, והוא פיטר פן ואני ונדי ואנחנו מאושרים עד הגג.

לאורך שנות הגן, וגם אחר כך לאורך כל שנות היסודי- אבנר הציק לכל הבנות, ומשך להן בצמות, וגנב להן טושים מהקלמר, והן צעקו ומחו, אך בחדרי חדרים, כשדיברנו בינינו, הבנות, בפתיחות לב, הודו כולן בהכנעה כמה הן נהנות מזה. למה? כי זה אבנר. וכולן אהבו את אבנר. כי הוא היה הכי יפה, והכי חתיך, והכי דמה לשחקן קולנוע כמו מהסרטים של הגדולים.
וכשכולן דיברו עליו בעיניים בורקות אני ישבתי בשקט בצד וחייכתי חיוך ענק בלב. כי אפילו שהייתי קצת שמנה, ועם נמשים, אלוהים ישמור, ודי בטוחה שאף בן לא היה מאוהב בי- אבנר אף פעם לא הציק לי. הייתי הבת היחידה בעולם שהוא הגן עליה בחרמה מהבנים האחרים, ולא הרשה לאף אחד להציק לי. הוא אפילו לא סיפר לאף אחד אף פעם שהמכתב אהבה שהבנים מצאו לו במגירה הוא ממני, כי הוא ידע, והוא שמר אותו קרוב ללב שלו- ככה הוא אמר לי כשהתוודיתי בפניו.

ובגרנו, והיינו בחטיבה ובתיכון, ולפעמים היינו חברים טובים ולפעמים לא דיברנו בכלל. אבל זה לא שינה כלום, כי תמיד כשאיזה בן שבר לי את הלב אבנר היה שם לחבק אותי וללחוש לי באוזן שהוא טיפש וזה הפסד שלו. וכשהילד הכי חתיך בשכבה אומר לך דבר כזה- את מאמינה מיד.

וכשהתבגרנו עוד קצת ואבנר איבד את הדרך ואני עוד לא מצאתי אותה כדי שאוכל לאבד- מצאנו את עצמנו שוב יד ביד, אני מושכת אותו למעלה, והוא מזכיר לי כל מה שחשוב בחיים.
הוא היה האדם הראשון שיכולתי לדבר איתו באמת על נשמה, ועל אלוהים, בלי להתנצל או לפחד או להרגיש מוזר.
הוא ראה אותי תמיד בדיוק כמו שהייתי בפנים, וידע תמיד מה לומר, אפילו כשאלה היו דברים שלא תמיד נעים לשמוע- ותמיד היה לי נעים לשמוע.
אבנר התאהב באבא של הילדים שלי באותה מהירות הבזק שאני התאהבתי בו, והוא תמיד מזכיר לי איזו מתנה הוא הגבר הזה, כי ביומיום, והילדים, והחשבונות, והשגרה- לפעמים שוכחים.
אבנר רואה בילדים שלי בדיוק את מה שאני רואה בהם- את הבפנוכו שלהם, זה שרואים רק אנשים עם אהבה מיוחדת.

ולמה אני מספרת לכם את כל זה?
אה.
כי אבנר, כבר שלוש שנים, מבקש ממני בכל שיחה לחזור לכתוב ב"תאומימא".
ועכשיו אתם יכולים להבין למה, כשאבנר, מבקש, אני פשוט לא יכולה להגיד לא :)

אז חזרתי :)