בואו נעשה רגע סדר.
אז אורי ואיתמר כבר בני ארבע,
בינתיים הצטרפה שחר שרק מעצם האופי שלה דורשת בלוג שלם רק עליה,
ממש בעוד שבוע וקצת היא תהיה בת שנתיים
ובערך אז, אולי קצת אחר כך ואולי ממש אז- יגיח לעולם האח הקטן של כל הילדודס שלי.
אז הילד הרביעי כבר ממש כמעט כאן,
בינתיים מצאתי את הייעוד שלי,
פתחתי עסק,
התחשק לי עוד עסק (ועוד קצת כסף, בואו נודה על האמת)- אז עכשיו יש לי שניים.
חזרנו לחצבה לפני שנה וחצי אז יש גם משק על הראש,
שלושה ילדים קטנים, מדהימים, ממושמעים ולעתים מתישים בבית,
בית,
והופ.
ברגע אחד- הכל נכבה פתאום.
בשבועות האחרונים הייתי ב"אטרף"- לנסות להרים את שני העסקים שלי,
לארגן את הבית,
לכבס בגדי תינוק לפיציק,
לתת קצת תשומת לב לחברים,
לסדר ארונות,
אם זה היה תלוי בי- הייתי בטח מוציאה את הרהיטים וצובעת את הבית (אבל הרופא לא הסכים)
ופתאום
הכל נכבה...
קראתי פעם באיזה ספר על זה שבשלבים המאוחרים של ההיריון המוח הקדום "לוקח פיקוד" והמוח ה"חדש" מאט פעילות כדי לאפשר לגוף להכין את עצמו הורמונלית ללידה, והאמת- זה די מדהים לחוות את זה קורה לך בצורה כל כך מוחשית.
איך זה מרגיש?
דמיינו חדר מלא מכשירים, ואורות, ומנורות, וצפצופים, ואז פתאום יש נפילת חשמל, והכל נכבה, ורעשי הרקע נשמעים כמו קסטה בטייפ שנגמרו לו הבטריות.
וזו תחושה מדהימה.
משכרת, ממכרת.
פתאום הכל בסדר,
שום דבר לא באמת חשוב,
שום דבר לא ממש מעניין, או מסקרן,
רק הבטן, ומה שיש בתוכה,
והקסם הזה שהולך להגיע לעולם.
והנה, אני מרגישה את זה קורה וגדל בתוכי-
ההתאהבות הזו.
וגעגוע כל כך חזק ומתוק שבא לך לבכות.
"בוא כבר".
אבל עכשיו כבר יש לי שלוש אהבות כאלה בבית,
ואני יודעת כמה זה הולך להיות חזק, מציף, בלתי נשלט, מעיף...
וזה לא יידעך,
ולא ייעלם, ולא יתחלף-
מהרגע שהוא יבוא זה ילך ויגדל ויגדל ויגדל ויגדל...
אני אמא כבר ארבע שנים.
רק ארבע שנים.
ואני שואלת את עצמי- כמה חזק זה עוד יכול להיות?
כשכל יום מגלה לך עוד סוד בנשמה של הקסם שעומד מולך,
עוד מילה חדשה,
עוד הבעת פנים חדשה שלא הייתה שם קודם,
מגע חדש,
הבנה חדשה, בוגרת, מתבגרת.
ופנים שמשתנות כל הזמן ותמיד נשארות אותו הדבר- שלי.
אני זוכרת איך לפני ששחר נולדה פחדנו.
פחדנו שמרוב אהבה לבנים שלנו לא נמצא לה מקום,
לא הבנו איך היא תשתלב במרקם במשפחתי המושלם שיצרנו.
ובזמן שלחצתי אותה החוצה,
בהיי שבין לחיצה ללחיצה
כבר הרגשתי איך נולד לי לב נוסף.
והנה שוב זה קורה,
הלב הנוסף שלי כבר בשל ומוכן להיוולד יחד עם הילד שבפנים.
ובינינו-
אני בחורה גדולה,
תמיד הייתי,
ואני פשוט יודעת שכמו הלבבות שכבר יש לי זה יהיה לב ענק,
ויש לו עוד המון מקום לגדול עד אין סוף
והוא ישאיר מקום לעוד כמה לבבות שיבואו אחריו.
ועדיין אני קמה בבוקר,
ומסתכלת על כל יצירות המופת שמתרוצצות לי בבית,
ולא מאמינה שזה באמת קרה-
אני אמא :)
אז אורי ואיתמר כבר בני ארבע,
בינתיים הצטרפה שחר שרק מעצם האופי שלה דורשת בלוג שלם רק עליה,
ממש בעוד שבוע וקצת היא תהיה בת שנתיים
ובערך אז, אולי קצת אחר כך ואולי ממש אז- יגיח לעולם האח הקטן של כל הילדודס שלי.
אז הילד הרביעי כבר ממש כמעט כאן,
בינתיים מצאתי את הייעוד שלי,
פתחתי עסק,
התחשק לי עוד עסק (ועוד קצת כסף, בואו נודה על האמת)- אז עכשיו יש לי שניים.
חזרנו לחצבה לפני שנה וחצי אז יש גם משק על הראש,
שלושה ילדים קטנים, מדהימים, ממושמעים ולעתים מתישים בבית,
בית,
והופ.
ברגע אחד- הכל נכבה פתאום.
בשבועות האחרונים הייתי ב"אטרף"- לנסות להרים את שני העסקים שלי,
לארגן את הבית,
לכבס בגדי תינוק לפיציק,
לתת קצת תשומת לב לחברים,
לסדר ארונות,
אם זה היה תלוי בי- הייתי בטח מוציאה את הרהיטים וצובעת את הבית (אבל הרופא לא הסכים)
ופתאום
הכל נכבה...
קראתי פעם באיזה ספר על זה שבשלבים המאוחרים של ההיריון המוח הקדום "לוקח פיקוד" והמוח ה"חדש" מאט פעילות כדי לאפשר לגוף להכין את עצמו הורמונלית ללידה, והאמת- זה די מדהים לחוות את זה קורה לך בצורה כל כך מוחשית.
איך זה מרגיש?
דמיינו חדר מלא מכשירים, ואורות, ומנורות, וצפצופים, ואז פתאום יש נפילת חשמל, והכל נכבה, ורעשי הרקע נשמעים כמו קסטה בטייפ שנגמרו לו הבטריות.
וזו תחושה מדהימה.
משכרת, ממכרת.
פתאום הכל בסדר,
שום דבר לא באמת חשוב,
שום דבר לא ממש מעניין, או מסקרן,
רק הבטן, ומה שיש בתוכה,
והקסם הזה שהולך להגיע לעולם.
והנה, אני מרגישה את זה קורה וגדל בתוכי-
ההתאהבות הזו.
וגעגוע כל כך חזק ומתוק שבא לך לבכות.
"בוא כבר".
אבל עכשיו כבר יש לי שלוש אהבות כאלה בבית,
ואני יודעת כמה זה הולך להיות חזק, מציף, בלתי נשלט, מעיף...
וזה לא יידעך,
ולא ייעלם, ולא יתחלף-
מהרגע שהוא יבוא זה ילך ויגדל ויגדל ויגדל ויגדל...
אני אמא כבר ארבע שנים.
רק ארבע שנים.
ואני שואלת את עצמי- כמה חזק זה עוד יכול להיות?
כשכל יום מגלה לך עוד סוד בנשמה של הקסם שעומד מולך,
עוד מילה חדשה,
עוד הבעת פנים חדשה שלא הייתה שם קודם,
מגע חדש,
הבנה חדשה, בוגרת, מתבגרת.
ופנים שמשתנות כל הזמן ותמיד נשארות אותו הדבר- שלי.
אני זוכרת איך לפני ששחר נולדה פחדנו.
פחדנו שמרוב אהבה לבנים שלנו לא נמצא לה מקום,
לא הבנו איך היא תשתלב במרקם במשפחתי המושלם שיצרנו.
ובזמן שלחצתי אותה החוצה,
בהיי שבין לחיצה ללחיצה
כבר הרגשתי איך נולד לי לב נוסף.
והנה שוב זה קורה,
הלב הנוסף שלי כבר בשל ומוכן להיוולד יחד עם הילד שבפנים.
ובינינו-
אני בחורה גדולה,
תמיד הייתי,
ואני פשוט יודעת שכמו הלבבות שכבר יש לי זה יהיה לב ענק,
ויש לו עוד המון מקום לגדול עד אין סוף
והוא ישאיר מקום לעוד כמה לבבות שיבואו אחריו.
ועדיין אני קמה בבוקר,
ומסתכלת על כל יצירות המופת שמתרוצצות לי בבית,
ולא מאמינה שזה באמת קרה-
אני אמא :)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה