בואו נדבר על אבנר...
אם ארצה להיזכר בפעם הראשונה שראיתי אותו אהיה חייבת להיות תחת היפנוזה.
אני רק יודעת לומר שהתמונה המצולמת הראשונה שלנו היא איפשהו לפני גיל שנה, ערומים ומאושרים על ברכי המטפלת בתינוקייה של המושב.
בתחילת הזיכרונות שלי עם אבנר הוא גר בבית ליד, כי השכנים בדיוק חיו בחו"ל לתקופה ארוכה- ואני זכיתי בו כשכן.
בגינה האמצעית שבין שני המשקים הייתה לנו ממלכה סודית קסומה.
עד היום אני שואלת את עצמי אם סל התחפושות המדהים שלו היה תמיד שם או שזו הייתה רק פעם אחת שאמא שלו שמה לנו אותו בגינה שנחקקה כל כך בלבי עד שנדמה לי שכך זה היה שנים... אבל היה שם סל תחפושות אחד, ואיתו הגשמנו את כל החלומות שלנו.
יום אחד סביב גיל ארבע, הגינה הזאת הפכה להיות אנגליה, שאם לא ידעתם- זה המקום הכי רחוק והכי קסום שאפשר לדמיין אי פעם בחיינו, ואבנר ואני טסנו לשם במטוס והתחתנו שם. הוא היה הגבר הראשון שהגשים לי את החלום הזה של להיות כלה יפה ואהובה, ואני לא אשכח לו את המתנה הזו בחיים.
עם אבנר צפיתי שעות על גבי שעות בקלטת של המחזמר "פיטר-פן" עם חנוך רוזן וחני נחמיאס. היינו יושבים על המיטה האינסופית בחדר של ההורים שלו, שבו הייתה טלוויזיה עם וידאו וקלטת של המחזמר- שילוב קסום שאי אפשר למצוא בשום מקום אחר בעולם, ורואים את הקלטת יום אחרי יום אחרי יום, והוא פיטר פן ואני ונדי ואנחנו מאושרים עד הגג.
לאורך שנות הגן, וגם אחר כך לאורך כל שנות היסודי- אבנר הציק לכל הבנות, ומשך להן בצמות, וגנב להן טושים מהקלמר, והן צעקו ומחו, אך בחדרי חדרים, כשדיברנו בינינו, הבנות, בפתיחות לב, הודו כולן בהכנעה כמה הן נהנות מזה. למה? כי זה אבנר. וכולן אהבו את אבנר. כי הוא היה הכי יפה, והכי חתיך, והכי דמה לשחקן קולנוע כמו מהסרטים של הגדולים.
וכשכולן דיברו עליו בעיניים בורקות אני ישבתי בשקט בצד וחייכתי חיוך ענק בלב. כי אפילו שהייתי קצת שמנה, ועם נמשים, אלוהים ישמור, ודי בטוחה שאף בן לא היה מאוהב בי- אבנר אף פעם לא הציק לי. הייתי הבת היחידה בעולם שהוא הגן עליה בחרמה מהבנים האחרים, ולא הרשה לאף אחד להציק לי. הוא אפילו לא סיפר לאף אחד אף פעם שהמכתב אהבה שהבנים מצאו לו במגירה הוא ממני, כי הוא ידע, והוא שמר אותו קרוב ללב שלו- ככה הוא אמר לי כשהתוודיתי בפניו.
ובגרנו, והיינו בחטיבה ובתיכון, ולפעמים היינו חברים טובים ולפעמים לא דיברנו בכלל. אבל זה לא שינה כלום, כי תמיד כשאיזה בן שבר לי את הלב אבנר היה שם לחבק אותי וללחוש לי באוזן שהוא טיפש וזה הפסד שלו. וכשהילד הכי חתיך בשכבה אומר לך דבר כזה- את מאמינה מיד.
וכשהתבגרנו עוד קצת ואבנר איבד את הדרך ואני עוד לא מצאתי אותה כדי שאוכל לאבד- מצאנו את עצמנו שוב יד ביד, אני מושכת אותו למעלה, והוא מזכיר לי כל מה שחשוב בחיים.
הוא היה האדם הראשון שיכולתי לדבר איתו באמת על נשמה, ועל אלוהים, בלי להתנצל או לפחד או להרגיש מוזר.
הוא ראה אותי תמיד בדיוק כמו שהייתי בפנים, וידע תמיד מה לומר, אפילו כשאלה היו דברים שלא תמיד נעים לשמוע- ותמיד היה לי נעים לשמוע.
אבנר התאהב באבא של הילדים שלי באותה מהירות הבזק שאני התאהבתי בו, והוא תמיד מזכיר לי איזו מתנה הוא הגבר הזה, כי ביומיום, והילדים, והחשבונות, והשגרה- לפעמים שוכחים.
אבנר רואה בילדים שלי בדיוק את מה שאני רואה בהם- את הבפנוכו שלהם, זה שרואים רק אנשים עם אהבה מיוחדת.
ולמה אני מספרת לכם את כל זה?
אה.
כי אבנר, כבר שלוש שנים, מבקש ממני בכל שיחה לחזור לכתוב ב"תאומימא".
ועכשיו אתם יכולים להבין למה, כשאבנר, מבקש, אני פשוט לא יכולה להגיד לא :)
אז חזרתי :)
אם ארצה להיזכר בפעם הראשונה שראיתי אותו אהיה חייבת להיות תחת היפנוזה.
אני רק יודעת לומר שהתמונה המצולמת הראשונה שלנו היא איפשהו לפני גיל שנה, ערומים ומאושרים על ברכי המטפלת בתינוקייה של המושב.
בתחילת הזיכרונות שלי עם אבנר הוא גר בבית ליד, כי השכנים בדיוק חיו בחו"ל לתקופה ארוכה- ואני זכיתי בו כשכן.
בגינה האמצעית שבין שני המשקים הייתה לנו ממלכה סודית קסומה.
עד היום אני שואלת את עצמי אם סל התחפושות המדהים שלו היה תמיד שם או שזו הייתה רק פעם אחת שאמא שלו שמה לנו אותו בגינה שנחקקה כל כך בלבי עד שנדמה לי שכך זה היה שנים... אבל היה שם סל תחפושות אחד, ואיתו הגשמנו את כל החלומות שלנו.
יום אחד סביב גיל ארבע, הגינה הזאת הפכה להיות אנגליה, שאם לא ידעתם- זה המקום הכי רחוק והכי קסום שאפשר לדמיין אי פעם בחיינו, ואבנר ואני טסנו לשם במטוס והתחתנו שם. הוא היה הגבר הראשון שהגשים לי את החלום הזה של להיות כלה יפה ואהובה, ואני לא אשכח לו את המתנה הזו בחיים.
עם אבנר צפיתי שעות על גבי שעות בקלטת של המחזמר "פיטר-פן" עם חנוך רוזן וחני נחמיאס. היינו יושבים על המיטה האינסופית בחדר של ההורים שלו, שבו הייתה טלוויזיה עם וידאו וקלטת של המחזמר- שילוב קסום שאי אפשר למצוא בשום מקום אחר בעולם, ורואים את הקלטת יום אחרי יום אחרי יום, והוא פיטר פן ואני ונדי ואנחנו מאושרים עד הגג.
לאורך שנות הגן, וגם אחר כך לאורך כל שנות היסודי- אבנר הציק לכל הבנות, ומשך להן בצמות, וגנב להן טושים מהקלמר, והן צעקו ומחו, אך בחדרי חדרים, כשדיברנו בינינו, הבנות, בפתיחות לב, הודו כולן בהכנעה כמה הן נהנות מזה. למה? כי זה אבנר. וכולן אהבו את אבנר. כי הוא היה הכי יפה, והכי חתיך, והכי דמה לשחקן קולנוע כמו מהסרטים של הגדולים.
וכשכולן דיברו עליו בעיניים בורקות אני ישבתי בשקט בצד וחייכתי חיוך ענק בלב. כי אפילו שהייתי קצת שמנה, ועם נמשים, אלוהים ישמור, ודי בטוחה שאף בן לא היה מאוהב בי- אבנר אף פעם לא הציק לי. הייתי הבת היחידה בעולם שהוא הגן עליה בחרמה מהבנים האחרים, ולא הרשה לאף אחד להציק לי. הוא אפילו לא סיפר לאף אחד אף פעם שהמכתב אהבה שהבנים מצאו לו במגירה הוא ממני, כי הוא ידע, והוא שמר אותו קרוב ללב שלו- ככה הוא אמר לי כשהתוודיתי בפניו.
ובגרנו, והיינו בחטיבה ובתיכון, ולפעמים היינו חברים טובים ולפעמים לא דיברנו בכלל. אבל זה לא שינה כלום, כי תמיד כשאיזה בן שבר לי את הלב אבנר היה שם לחבק אותי וללחוש לי באוזן שהוא טיפש וזה הפסד שלו. וכשהילד הכי חתיך בשכבה אומר לך דבר כזה- את מאמינה מיד.
וכשהתבגרנו עוד קצת ואבנר איבד את הדרך ואני עוד לא מצאתי אותה כדי שאוכל לאבד- מצאנו את עצמנו שוב יד ביד, אני מושכת אותו למעלה, והוא מזכיר לי כל מה שחשוב בחיים.
הוא היה האדם הראשון שיכולתי לדבר איתו באמת על נשמה, ועל אלוהים, בלי להתנצל או לפחד או להרגיש מוזר.
הוא ראה אותי תמיד בדיוק כמו שהייתי בפנים, וידע תמיד מה לומר, אפילו כשאלה היו דברים שלא תמיד נעים לשמוע- ותמיד היה לי נעים לשמוע.
אבנר התאהב באבא של הילדים שלי באותה מהירות הבזק שאני התאהבתי בו, והוא תמיד מזכיר לי איזו מתנה הוא הגבר הזה, כי ביומיום, והילדים, והחשבונות, והשגרה- לפעמים שוכחים.
אבנר רואה בילדים שלי בדיוק את מה שאני רואה בהם- את הבפנוכו שלהם, זה שרואים רק אנשים עם אהבה מיוחדת.
ולמה אני מספרת לכם את כל זה?
אה.
כי אבנר, כבר שלוש שנים, מבקש ממני בכל שיחה לחזור לכתוב ב"תאומימא".
ועכשיו אתם יכולים להבין למה, כשאבנר, מבקש, אני פשוט לא יכולה להגיד לא :)
אז חזרתי :)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה