אתמול פרסמה אנה לוקצקי, אשה שאני מאוד אוהבת, את הפוסט החשוב הזה בפייסבוק.
מיד כשקראתי אותו נזכרתי ביום אחד, לפני חודשיים בערך, בביקור עם אורי בבאר שבע.
אחרי שלקחתי את אורי לבדיקה אצל הרופא,
הלכנו להסתובב קצת בביג.
בחלון ראווה ראיתי שמלה שרציתי כבר הרבה זמן לקנות לי
ושאלתי אותו אם זה בסדר שניכנס רגע כדי שאמדוד את השמלה.
אורי ישב על כסא בחנות, מול תא המדידה, שיחק במכונית החדשה שקניתי לו,
ואני מדדתי כמה פריטים.
עם כל בגד שמדדתי יצאתי מהתא להראות לו ולהסתכל במראה.
עם כל בגד שמדדתי אורי הסתכל עליי בהתפעלות ואמר:
"אמא! זה ממש יפה! את ממש יפהפיה, אמא!"
באותו זמן היו בחנות אמא וילדה מתבגרת שבאו למדוד בגדים יחד להנאתן.
שלא כמו בסיפור של אנה, האמא הייתה מפרגנת ומקסימה.
אבל כשהיא ראתה את המבט המאיר של אורי כשהוא מסתכל עליי
ושמעה את המחמאות הכנות שהוא מפזר סביבי,
היא אמרה:
"איזה כיף לך! הבן שלי רק אומר לי כל הזמן שאני דבה".
נתחיל מזה שגם בעיניים הכי ביקורתיות בעולם-
הקשר בין 'שמנה' לבין האישה היפה ההיא פשוט לא קיים.
ואז אמרתי לה שקודם כל תסתכל עליי ותסתכל על עצמה-
"אני שמנה. את לא".
ואז סיפרתי לה את הסיפור על איתמר,כשיום אחד ישבנו בסלון והוא שאל: "אמא, את ממש שמנה, נכון?"
"נכון" אמרתי לו "וגם ממש יפה, נכון?"
"נכון אמא! את ממש יפה!
וגם הטוסיק שלך ממש שמן ויפה וכשאת הולכת הוא קופץ למעלה ולמטה!
גם אני רוצה שהטוסיק שלי יקפוץ ככה כשאני הולך!"
הזכרתי לאישה היפה ההיא שעמדה מולי מוקסמת
שהילדים שלנו רואים אותנו כפי שאנחנו משקפים להם את עצמנו.
"את אישה יפה מאוד. כשתסכימי לראות את זה גם הילדים שלך יראו את זה."
פתאום היה לה אור בעיניים.
אני לא מכירה אותה ולא ראיתי אותה מאז,
אבל אני רוצה לקוות שאולי נתתי לה מתנה קטנה לדרך.
אותה מתנה שאני נותנת לילדים שלי בכל יום כשאנחנו מסתכלים יחד במראה
וחוגגים את היופי של המשפחה שלנו.
ויש הרבה ממנו.
לפחות 150 קילו...
אני ממש אשמח לשמוע מה דעתך כאן בתגובות למטה. רוצה לשמור את זה בינינו?- אפשר לכתוב לי כאן http://www.tikshur-maasi.co.il/#!keep-in-touch/c1xjn
