שניים שהם שניים

לפעמים קשה להיות אמא לתאומים.
אני יודעת,
זו אולי ההצהרה הכי מיותרת וברורה מאליה שאני יכולה להצהיר,
אבל כשהם היו קטנים יותר לא היה לי כל כך קשה,
זו האמת,
היה לי אפילו די קל.

אבל הם גדלים,
ומיום ליום האתגר הזה של לצפות בשני אנשים כל כך דומים וכל כך קרובים וכל כך שונים משתנים כל אחד לדרכו- הולך ונעשה גדול.
מרתק לעתים,
מרגש לעתים,
מבלבל,
ולעתים פשוט שובר לב.

כי את יודעת בראש, כבר מהפעם הראשונה שאומרים לך שיש שם שני לבבות זעירים בפנים,
שלא תלבישי אותם אותו דבר,
ושתעשי הכל כדי שלכל אחד תהיה זהות משלו
ושירגישו חופשיים להיות הם עצמם
אפילו שתמיד יש לידם אחד שנראה בדיוק כמוהם.
אבל שגם תלמדי אותם מהי אהבה
ומשפחה
וחברות
ושגם אם הם הכי שונים בעולם
הם תמיד צריכים להיות שם אחד בשביל השני,
בדיוק כמו שלימדו אותך ואת האחים שלך.

ורוב הזמן את מצליחה,
ולפעמים הם יחד
ולפעמים לבד,
ואת לומדת לא להשוות, ולפעמים גם נופלת.

ואז מגיע השלב הזה,

שאחד כבר מעז- ללכת לבד לחבר, ללכת לבד לגן, והוא חופשי ועצמאי
ואחיו התאום רוצה גם, אבל פשוט לא מסוגל,
הוא עוד מפחד,
עוד מתבייש,
עוד תלוי
וצריך את אמא קרוב.

ומגיע מן יום כזה,
כמו היום,
שחבר מהגן מזמין את שניהם להצטרף אליו לגן שעשועים,
והם מאושרים עד הגג
וברגע האמת-
אחד הולך
והשני חוטף רגליים קרות
ולא מסוגל להיפרד מאמא.

והוא עומד בחלון
ומסתכל על אחיו מתרחק בשמחה
אל אחר צהריים מרגש ומסעיר של הרפתקאות
והוא מנסה להיות גיבור כאילו לא אכפת לו
אבל את רואה לו בעיניים אכזבה
ואת מרגישה בתוכך, בדיוק כמוהו,
שהלב שלו מתכווץ, והבטן קצת מתהפכת.
והוא נכסף, נכסף החוצה
ופשוט לא מסוגל.

ואת יודעת שגם הוא,
שיש לו אישיות לגמרי משלו
ובגדים משלו
ושם משלו
ואופי משלו-
גם הוא נופל לפעמים להשוואות
ועכשיו היה נורא רוצה להיות קצת יותר
כמו אחיו התאום...
ובא לי לבכות.

___________________________________--

אשמח לשמוע מה דעתך :) בא לך לספר לי? אפשר לכתוב לי  כאן