לילה ראשון בלי אמא

אז הבעל היה צריך לעבור איזה ניתוחון, והגבר שלי, מעצם היותו גבר, קצת קשה לו לבד, וקצת כואב לו יותר, והיה לי ברור שאני צריכה להיות לצידו.

א-מא-מא, יש פתאום ילדים בבית, ולראשונה מזה עשרה חודשים (ושוב, נוציא כרגע מהמשוואה את תקופת הפגייה שעוד תדובר בהמשך), אני מוצאת את עצמי עומדת בפני הדילמה "במי לבחור?".

בינינו, ועם כמה שלא מתחשק לי להודות בזה בקול רם, וגם לא בשקט בשקט בפני עצמי, אחרי דקת בכי כשהלכתי הם בכלל שכחו ממני והתפנו להתרגש מהסבתות שהועמדו לרשותם ליומיים תמימים.

אבל אני בכיתי... אח.. איך בכיתי... בשכנעי את עצמי שבלעדיי הם לא יאכלו ולא יישנו ולא ישחקו ולא יצחקו ובכלל- יאבדו כל שמחה או טעם בחיים.

תודה לאל שהחלטנו שהגן יחכה בינתיים, ובשנה הראשונה הכי טוב עם אמא, כי תכלס- אין לי מושג איך הייתי מסתדרת עם זה.

יצא לי כמה פעמים בעבר לעבוד, לפני שהפכתי אמא בעצמי, בכל מיני בתי תינוקות למיניהם. ותמיד, אבל תמיד, הייתה את האמא הזאת שלא מסוגלת להתמודד עם העובדה שלילד שלה ממש סבבה שהיא משאירה אותו שם והוא לא צורח בבכי קורע לב כשהיא הולכת, אז היא הייתה נשארת ונשארת ונשארת עד שברור היה לה שברגע שהיא תלך הוא יבכה.

והאמא הזו היא אני.

אני נורא רוצה לשכנע את עצמי שבגלל שאני בנאדם מאוד נאור, מודע לעצמו ובכלל- מפותח רגשית, ברור שברגע האמת אני אתגבר על עצמי ואלך מיד. אבל הנה בתחילת השבוע, כשהילדים נשארו עם המטפלת (שגם הם וגם אמא שלהם ממש ממש אוהבים) גם אני, נאורה ומודעת ומפותחת רגשית, התעכבתי שנייה בדלת רק כדי שתהיה לאיתמר עוד הזדמנות קטנה להבין שאמא הולכת ולעשות פרצוף קורע לב.

אבל היום התגברתי, ונישקתי אותם מלא לפני שיצאתי, אבל כשיצאתי- יצאתי.

אמנם בכיתי אחר כך רבע שעה באוטו, אבל יצאתי, ואפילו בלי טיפת סצנה קורעת לב ביוזמתי.

סביר להניח, אמנם, שחשבון הטלפון שלי מהשעות האחרונות תפח יותר מהחודש שקדם לו, ושני המספרים היחידים שמופיעים ב"שיחות יוצאות" הם של אמא שלי וחמותי,

אבל עזבו,

אני משחררת בכיף,

לא מודאגת,

שקטה,

וזה לגמרי בסדר אם הסבתות

ישימו בחלב שלהם שלוש כפות דייסה ולא ארבע, כמו שביקשתי,

וירסקו פנימה תפוח שלם, ולא חצי, כמו שביקשתי,

ולא נורא אם הן יעירו אותן כמה דקות אחרי חמש ולא בול בחמישה לחמש, כמו שביקשתי,

כי אני משחררת... בכיף,

ו...שקטה,

וזה ממש ממש בסדר שהילדים שמחים ומאושרים גם.... בלעדיי?

והכל מתנהל כסדרו..

גם בלעדיי...

וחסר, חסר להם שהם לא רצים אלי מחר בדמעות....