האמת, הייתי בטוחה שיקח לי לפחות עוד חודש (אולי שישה..) כדי להתחיל לכתוב על הלידה והפגיה וכל הלילות נטולי הלילה שבאו בעקבותיהם, אבל בינתיים החכמתי ללכת לטיפול בטראומה שעבד כמו קסם (עשינו רק שתי פגישות) ואני גאה ומאושרת לומר שכבר שבוע לא בכיתי בגלל כל הסיפור הזה.
תאמינו לי, זו חתיכת הישג.
אז מה זה "הסיפור הזה"? (זה השלב שבו אתם מביאים חטיפים לדרך, כובע וליטר וחצי מים כי יש סיכוי שזה יהיה ארוך....)
הסיפור מתחיל כשאמרו לנו שיש לנו תאומים, על זה כבר עברנו.
כמו כל אמא-מודרנית-אינטרנטית-אוטודידקטית,
אצתי רצתי גמדה אל המחשב,
נרגשת להתחיל לקרוא וללמוד על הנושא שנקרא "הריון תאומים" לעומקו ולרוחבו (באותו שלב, בערך 6 מ"מ. סתם, לא בערך, זה הגודל המדויק).
המאמר הראשון שפתחתי החל במילים:
"הריון תאומים, ובמיוחד תאומים זהים (היי! מדברים עלינו!) נחשב הריון בסיכון גבוה".
היות ואני אדם אופטימי החלטתי באותו רגע להפסיק עם המאמר הזה ולגשת למאמר הבא-
"הריון תאומים, ובמיוחד תאומים זהים (היי! מדברים עלינו!) נחשב הריון בסיכון גבוה".
כמו שסבתא שלי ודאי אמרה באותו רגע אי שם בגן-עדן- "אישטנם!" (זה ה"אוי ויי" של ההונגרים).
אני לא בנאדם היסטרי, לא מטבעי חלילה, אלא כי החלטתי שהיסטריה לא עושה לי טוב,
ולפני כמה שנים הוצאתי אותה מהלקסיקון. אי לכך ובהתאם לזאת סגרתי באותו הרגע את המחשב ולא פתחתי אותו בערך עד שתהחלתי לכתוב את הבלוג (חוץ מפרסומים נלהבים של תמונות האולטראסאונד בפייסבוק).
אני והבעל הבנו את הרעיון, שמרנו אותו במחסן מאחורה, ונתנו לו לשבת שם ולהעלות אבק.
ואז הגיע שבוע 22.
היינו במרכז, בדיוק נוסעים לכיוון דרום, הביתה, כשהתחילה לכאוב לי הבטן.
זה לא היה ממש הבטן,
אלא הגב,
אבל הבטן,
מן כאבי ביוץ-מחזוריים-חזקים שהם לא ממש זה ולא ממש זה.
בקיצור- לא היה לי מושג מה זה.
אז הגיע הזמן לשלוף מהמחסן את ה"היריון בסיכון".
אחות טלפונית הפנתה אותי, אחרי מנוחה-מים-שכיבה-על-צד-שמאל, למיון יולדות בסורוקה.
רופאה חמוצת פנים קיבלה את פניי, מעדיפה בטח לבלות את השבת-בבוקר-יום-יפה שלה עם בעלה על כוס קפה,
חיברה אותי למוניטור (וגם הסבירה לי שבשבוע הזה המוניטור לא קולט) ואחרי חצי שעה של נימוסין שלחה אותי הביתה בטענה שאין צירים ושאני צריכה לנוח קצת, זה הכל.
בערך שבוע אחר כך זה קרה שוב, קצת יותר כואב, קצת יותר ארוך, טיפה מדאיג.
הפעם קיבלה את פניי רופאת נשים חמוצה אף יותר (הפעם זה היה ערב שבת, הגזמתי לגמרי!) שגם טרחה לציין בפניי, אחרי שלא נרשם כלום במוניטור,
שאני היסטרית,
שאני מתעסקת בזה יותר מדי,
שלא צריך לקפוץ לבית החולים על כל פיפס
ושעם כל הכבוד, יש כאן מקרים קצת יותר דחופים.
אצתי רצתי גמדה הרחק ממיון יולדות בסורוקה, נשבעת ביני לביני ובאוזני הבעל שאני לא חוזרת עד שמישהו צועק שהוא רוצה החוצה.
שלושה ימים אחר כך היו לי צירים (אני יודעת עכשיו שאלה היו צירים) שנמשכו חמש שעות תמימות.
בחמש השעות האלה הצלחתי להתרוצץ בבאר שבע ברגל,
לתרגם לבחורה חירשת איזו פגישה ברווחה
ולעמוד על במה בהצגת ילדים מרגשת בשפת הסימנים בכיכובי.
מידי חמש דקות רצתי למשרד כדי שאוכל לעמוד על שש. זה הדבר היחיד שהקל עליי.
אבל שבועה זו שבועה, והיות ואני היסטרית, כי הרופאה למדה שבע שנים אז היא יודעת טוב ממני, לא הלכתי לביה"ח.
אחרי שבוע הרופא-נשים (המעט מפחיד ולא סימפטי שלי) צעק עלי לא לעשות את זה יותר,
אבל כנראה שמרוב פחד, הצירים הלכו וחזרו רק מדי פעם ורק לכמה דקות, לא רציני.
ואז בא יום רביעי, שבוע 28 וקצת.
בימי רביעי ההם הייתי נוסעת לאוניברסיטה עם שני שותפיי הקבועים לנסיעה. השותף, נקרא אותו גב-גבר, והשותפה, נקרא אותה המלאך.
הקפה של ארומה, כבכל יום רביעי, הריץ (איזה הריץ? דידה אותי, בקושי...) לשירותים, חמש דקות לפני שיעור רישום,
אך ההקלה לא הגיעה.
בשיעורישום לא ישבתי שניה, והזכרתי לעצמי אותי בכיתה א', ילדה היפראקטיבית שלא שמעה על ריטלין, ומחפשת תירוצים לצאת.
את רוב השיעור ביליתי במבואה די מרכזית באוניברסיטה משאירה מאחורי שובל של מחסומים חברתיים ובושות ובלי להתבלבל שכבתי על הרצפה, עמדתי על שש, הסתובבתי סביב החדר, וחוזר חלילה.
אחרי שלוש וחצי שעות נשברתי.
הלכתי לאוטו, השכבתי את כסא הנהג, והתקשרתי מתייפחת לחברתי ההריונית.
"נמאס לי, כואב לי, אני רוצה שמירת הריון, אחרת אני מיילדת את עצמי כאן ועכשיו".
פתאום, כמו שמעו אותי השמיים התקשרה אלי המלאך "בא לי לחתוך מוקדם, אני נוסעת הביתה, את בעניין?".
בלי להתבלבל אמרתי לה שכן, אני רק רצה לי לצד השני של הקמפוס להגיש איזו עבודה באורך חצי עמוד על שום דבר חשוב.
המלאך נהגה, כי אני לא יכולתי ובדרך רבנו אם ממשיכים הביתה (40 דקות מב"ש לכיוון דרום) או מפרססים לסורוקה.
אני אמרתי הביתה, היא אמרה סורוקה, וכשהתחלתי להתפתל ולצעוק מכאבים, היא פירססה.
המשך יבוא....
תאמינו לי, זו חתיכת הישג.
אז מה זה "הסיפור הזה"? (זה השלב שבו אתם מביאים חטיפים לדרך, כובע וליטר וחצי מים כי יש סיכוי שזה יהיה ארוך....)
הסיפור מתחיל כשאמרו לנו שיש לנו תאומים, על זה כבר עברנו.
כמו כל אמא-מודרנית-אינטרנטית-אוטודידקטית,
אצתי רצתי גמדה אל המחשב,
נרגשת להתחיל לקרוא וללמוד על הנושא שנקרא "הריון תאומים" לעומקו ולרוחבו (באותו שלב, בערך 6 מ"מ. סתם, לא בערך, זה הגודל המדויק).
המאמר הראשון שפתחתי החל במילים:
"הריון תאומים, ובמיוחד תאומים זהים (היי! מדברים עלינו!) נחשב הריון בסיכון גבוה".
היות ואני אדם אופטימי החלטתי באותו רגע להפסיק עם המאמר הזה ולגשת למאמר הבא-
"הריון תאומים, ובמיוחד תאומים זהים (היי! מדברים עלינו!) נחשב הריון בסיכון גבוה".
כמו שסבתא שלי ודאי אמרה באותו רגע אי שם בגן-עדן- "אישטנם!" (זה ה"אוי ויי" של ההונגרים).
אני לא בנאדם היסטרי, לא מטבעי חלילה, אלא כי החלטתי שהיסטריה לא עושה לי טוב,
ולפני כמה שנים הוצאתי אותה מהלקסיקון. אי לכך ובהתאם לזאת סגרתי באותו הרגע את המחשב ולא פתחתי אותו בערך עד שתהחלתי לכתוב את הבלוג (חוץ מפרסומים נלהבים של תמונות האולטראסאונד בפייסבוק).
אני והבעל הבנו את הרעיון, שמרנו אותו במחסן מאחורה, ונתנו לו לשבת שם ולהעלות אבק.
ואז הגיע שבוע 22.
היינו במרכז, בדיוק נוסעים לכיוון דרום, הביתה, כשהתחילה לכאוב לי הבטן.
זה לא היה ממש הבטן,
אלא הגב,
אבל הבטן,
מן כאבי ביוץ-מחזוריים-חזקים שהם לא ממש זה ולא ממש זה.
בקיצור- לא היה לי מושג מה זה.
אז הגיע הזמן לשלוף מהמחסן את ה"היריון בסיכון".
אחות טלפונית הפנתה אותי, אחרי מנוחה-מים-שכיבה-על-צד-שמאל, למיון יולדות בסורוקה.
רופאה חמוצת פנים קיבלה את פניי, מעדיפה בטח לבלות את השבת-בבוקר-יום-יפה שלה עם בעלה על כוס קפה,
חיברה אותי למוניטור (וגם הסבירה לי שבשבוע הזה המוניטור לא קולט) ואחרי חצי שעה של נימוסין שלחה אותי הביתה בטענה שאין צירים ושאני צריכה לנוח קצת, זה הכל.
בערך שבוע אחר כך זה קרה שוב, קצת יותר כואב, קצת יותר ארוך, טיפה מדאיג.
הפעם קיבלה את פניי רופאת נשים חמוצה אף יותר (הפעם זה היה ערב שבת, הגזמתי לגמרי!) שגם טרחה לציין בפניי, אחרי שלא נרשם כלום במוניטור,
שאני היסטרית,
שאני מתעסקת בזה יותר מדי,
שלא צריך לקפוץ לבית החולים על כל פיפס
ושעם כל הכבוד, יש כאן מקרים קצת יותר דחופים.
אצתי רצתי גמדה הרחק ממיון יולדות בסורוקה, נשבעת ביני לביני ובאוזני הבעל שאני לא חוזרת עד שמישהו צועק שהוא רוצה החוצה.
שלושה ימים אחר כך היו לי צירים (אני יודעת עכשיו שאלה היו צירים) שנמשכו חמש שעות תמימות.
בחמש השעות האלה הצלחתי להתרוצץ בבאר שבע ברגל,
לתרגם לבחורה חירשת איזו פגישה ברווחה
ולעמוד על במה בהצגת ילדים מרגשת בשפת הסימנים בכיכובי.
מידי חמש דקות רצתי למשרד כדי שאוכל לעמוד על שש. זה הדבר היחיד שהקל עליי.
אבל שבועה זו שבועה, והיות ואני היסטרית, כי הרופאה למדה שבע שנים אז היא יודעת טוב ממני, לא הלכתי לביה"ח.
אחרי שבוע הרופא-נשים (המעט מפחיד ולא סימפטי שלי) צעק עלי לא לעשות את זה יותר,
אבל כנראה שמרוב פחד, הצירים הלכו וחזרו רק מדי פעם ורק לכמה דקות, לא רציני.
ואז בא יום רביעי, שבוע 28 וקצת.
בימי רביעי ההם הייתי נוסעת לאוניברסיטה עם שני שותפיי הקבועים לנסיעה. השותף, נקרא אותו גב-גבר, והשותפה, נקרא אותה המלאך.
הקפה של ארומה, כבכל יום רביעי, הריץ (איזה הריץ? דידה אותי, בקושי...) לשירותים, חמש דקות לפני שיעור רישום,
אך ההקלה לא הגיעה.
בשיעורישום לא ישבתי שניה, והזכרתי לעצמי אותי בכיתה א', ילדה היפראקטיבית שלא שמעה על ריטלין, ומחפשת תירוצים לצאת.
את רוב השיעור ביליתי במבואה די מרכזית באוניברסיטה משאירה מאחורי שובל של מחסומים חברתיים ובושות ובלי להתבלבל שכבתי על הרצפה, עמדתי על שש, הסתובבתי סביב החדר, וחוזר חלילה.
אחרי שלוש וחצי שעות נשברתי.
הלכתי לאוטו, השכבתי את כסא הנהג, והתקשרתי מתייפחת לחברתי ההריונית.
"נמאס לי, כואב לי, אני רוצה שמירת הריון, אחרת אני מיילדת את עצמי כאן ועכשיו".
פתאום, כמו שמעו אותי השמיים התקשרה אלי המלאך "בא לי לחתוך מוקדם, אני נוסעת הביתה, את בעניין?".
בלי להתבלבל אמרתי לה שכן, אני רק רצה לי לצד השני של הקמפוס להגיש איזו עבודה באורך חצי עמוד על שום דבר חשוב.
המלאך נהגה, כי אני לא יכולתי ובדרך רבנו אם ממשיכים הביתה (40 דקות מב"ש לכיוון דרום) או מפרססים לסורוקה.
אני אמרתי הביתה, היא אמרה סורוקה, וכשהתחלתי להתפתל ולצעוק מכאבים, היא פירססה.
המשך יבוא....
יקירה שלי, מלאכים טובים שומרים על נשמות יתרות.
השבמחקנהנית לקרוא אותך.
מפלט הכתיבה הוא שחרור לנפש ויש בו המון ברכה של שיתוף לכאלו שלא התברכו בכשרון אך חוו נסיון דומה.
ומהיכרות משפחתית רבת שנים, יודעת שאת אמא לתפארת.
נשיקות
הדס