עצור להתרעננות, למה זה ארוך יותר מנסיעה לאילת וחזרה...

אז ממשיכים? ממשיכים.

הגעתי לסורוקה, מחויכת, מסרבת "להתבכיין".
אלוהים, כמה שאני מרגישה מטומטמת להגיד את זה עכשיו.
אני חושבת שקיויתי שאם הם יראו שאני לא מתייחסת לעצמי ברצינות רבה מדי הם יקחו אותי יותר ברצינות...
רופאים לא אוהבים אנשים היסטרים ובכיינים ואחרי המפגשים האחרונים שלי איתם- החלטתי להתאים את עצמי.
יכול להיות שגם פחדתי שאם אני ארשה למישהו לראות שאני מתה מכאב,
ובעיקר מפחד, הפחד (פחד? אימה...) יחלחל פנימה.
האמת- לא היה אכפת לי מהכאבים,
אבל לאורי ואיתמר חיכיתי בערך מגיל 4
(יום אחרי החתונה הראשונה שלי... בחצר, עם כתר מנייר, עם חתן משגע שהיום הוא גם החבר הכי טוב שלי).

אני זוכרת שחברה יקרה אמרה לי שרגשות אשמה אימהיים זה משהו שניטע בנו ברגע שהזרע פוגש את הביצית.
אז באותו היום הם פרצו החוצה ביתר שאת, כשבראש רצות לי תמונות החודשיים האחרונים,
העובדה שלא עניתי לרופאה במיון ולא דרשתי שמירה, אפילו שידעתי, עמוק ברחם, שאני חייבת אותה.

לחשתי,
דרך הגרון,
אל הבטן
"טעיתי, תסלחו לי, בבקשה, אל תצאו, עוד יש לנו כל כך הרבה זמן ביחד-לבד."
נכנסתי לאחות ואמרתי לה שכואב לי נורא אבל אני לא יודעת אם זה צירים.
כשנעמדתי על שש היא אמרה- "זה צירים, יאללה למוניטור".

דפיקות לב.
לא, לא שלי,
של הילדים שלי.
הן הידהדו בחדר, כמו מוסיקה.
כמו לעצום עיניים ולשמוע את השלישית של רחמנינוף באקוסטיקה המדויקת בשקיעה.
רחמנינוף היה מת ליצור יצירה שכזו.

אחר כך באה הרופאה (חדשה לגמרי, נחמדה לגמרי)
הפשילה אצבעות,
זרקה מבט באמת מתנצל,
ודחפה.
ברשותכם- אפסח על החוויה הזו, טראומטית בפני עצמה.
ואז- פלא.
הרופאה חייכה פתאום ואמרה "הו, שלום".

אורי, שגם היום, אחרי שנה, אוהב לעשות חנדלעך לכל מה שזז,
שלח יד קטנטנה ותפס לרופאה את האצבע.

נקודה של אור.

מפה לשם משם לפה,
הזריקו לי חומרים כאלה ואחרים,
והצליחו לעצור את הלידה
(שהיתה, אגב, כבר ממש בעניין של לקרות. פתיחה של 2.5, מחיקה מלאה של צוואר הרחם.
עד היום אני לא לגמרי בטוחה מה זה אומר, אבל את הרופאים זה הרשים מאוד).
_______________

נכנסתי לשמירה מלאה, בבית החולים, כשהדוקטורים מסבירים לי שאם אני רוצה להשתין אז מהר, שלא תתפתח שוב לידה.
שכבתי במיטה עד יום ראשון, בחמש בבוקר.

אח... מה זה היה? בעיטה?
לא...
אח!
ציר.
עכשיו אני יודעת- זה ציר.

קראתי לאחות ואמרתי לה שאני רוצה מוניטור, שמשהו קורה, שחייבים לבדוק.
אחרי חצי שעה המוניטור לא הראה כלום, אבל אני כבר רציתי למות.
כאב לי כמו שלא כאב לי בחיים,
והדם האמהי החדש שלי זעק- משהו לא בסדר.
אמרתי לה שתקרא לרופא, שמשהו לא בסדר ואני רוצה שמישהו יבדוק אותי.
היא סירבה.
היא אמרה שיש ביקור רופאים בתשע (שלוש שעות??), ושאני אחכה.
לפני שספקתי לענות- היא יצאה מהחדר.
עכשיו גם כאבתי, גם פחדתי, וגם רתחתי מכעס, ובעיקר- איבדתי את היכולת או הרצון לשלוט בעצמי.
בצ(י)ר לי, הכאב סחט ממני צעקות שלא ידעתי שיש בי, והעיר את שכנותיי שמיד נזדעקו לעזרתי ופתחו בהפגנת זמזמי-אחות מלאת הזדהות.
האחות רצה לחדר וכולן אמרו לה- היא חייבת רופא. אני, באותו שלב, כבר לא יכולתי לדבר.
היא סירבה.
באותו רגע קיויתי שזה לא יתפתח להיות אחד מאותם סיפורים טראגים שכבר שמענו עליהם בחדשות, בהם הצוות הרפואי כל כך אטום, ובסוף אני וילדיי נשלם את המחיר.
התפללתי.
ממש כך,
לאלוהים,
בכבודו ובעצמו,
יישות שעד אותו רגע כמעט ולא היה לה מקום בחיי.
התחננתי בפניו,
שמור עלינו.

בסוף קמתי מהמיטה.
הגעתי לעמדת האחיות בקושי ואמרתי להם שאם לא קוראים לרופא עכשיו אני מתקשרת למשטרה.
לא הגזמתי.
היתה לי כוונה מלאה לעשות את זה.
ואז הגיע הרופא.
הוא נראה לי אז כמו מלאך (או שזה סתם היה האור של הבוקר שנכנס מהחלון?).
הוא הדף מעליו את המוניטור, בדק אותי ידנית
("היא עם צירים מטורפים! את לא נורמאלית" לאחות ההיא מקודם, שעמדה לידו)
דחף שוב אצבעות- פתיחה שלוש וחצי.

חדר צירים.
בשעה עשר אמרו לי שעכשיו תבוא אחות להכין אותי לניתוח.
אחרי כמה דקות בא הרופא ואמר שהם רוצים לחכות.
אחרי חצי שעה אמר- עכשיו לניתוח,
ואחר כך- לא, לחכות.
הסאגה הזו נמשכה עד חמש (12 שעות מתחילת הצירים).
בחמש הגיעה רופאה מהפגייה, להסביר מאוד בקצרה על פגות, על איך כל העסק עובד, ולומר לנו שהזריקות להבשלת ריאות כבר הספיקו לעבוד, ושאין מקום לדאגה.

ואז התפוגג הפחד.
הבכי של הכאב התחלף בדמעות של אושר.

זה כאן,
זה אמיתי,
זה הגיע.
כבר יותר מעשרים שנה שאני מחכה ליום הזה,
לפגוש את הילדים שלי.
כל הגעגוע שצברתי בשבעת החודשים של ההיריון פרץ החוצה,
התערבב בפחד שמשהו ישתבש בניתוח,
שאני לא אתעורר,
שהבעל לא ידע כמה אני אוהבת אותו,
שאני לא אוכל לשיר לילדים את השיר ששרתי להם בבטן,
אבל היה לי די ברור-
הילדים שלי בסדר.
_______________

הגיעה השעה.
לחשתי לבעל שאני אוהבת אותו, שהוא הדבר הכי טוב שקרה לי,
הכרחתי את אמא להבטיח שאם משהו יקרה לי היא תשמור עליו ותעזור לו,
והתגלגלתי לחדר הניתוח.
לפני הניתוח, הסכמנו, הבעל ואנוכי, על הרדמה חלקית.
אבל כשהגעתי לחדר, מותשת וכאובה, וגיליתי שבשביל אפידורל אני אצטרך לשבת רבע שעה,
הבנתי שאין מצב, והתחננתי שירדימו אותי. רק רציתי לישון.

ברגע שהמרדים התחיל ללחוץ את החומר פנימה- התחרטתי.
היום, שנה ושבועיים אחר כך, אני מתחרטת עוד יותר.
_______________

כאב....
אור עמום...
עוד לפני שהעיניים נפתחו,
הבנתי איפה אני,
ומיד חיפשתי את הבטן.
הבטן לא היתה שם.

אלוהים, הבדידות.
בלי הבעיטות, בלי הדגדוגים, בלי התנועות הרכות, המתערסלות שכבר לא יכולי לדמיין את עצמי בלעדיהן.
איזו בדידות.

בתוך בדידותי הצלחתי לשחרר נהמה שהביאה אלי את האחות.
"הם בסדר"?
"הם בסדר גמור, הם עם אבא שלהם בפגייה".

כל כך רציתי באותו רגע לקום מהמיטה ולרוץ אליהם.
ללחוש להם:
"אמא פה, עכשיו הכל בסדר..."

אמא.
אני, אמא.
ואני פה,
ועכשיו
הכל בסדר....