אחרי ליל הסדר, בעודנו מנסים להידחס במיטה שפעם היתה שלי, ומתוך הצפיפות והקרבה- קיבלתי את האומץ להגיד לאיש (שעכשיו היה בעלי) את מה שלא כל כך העזתי קודם.
"נראה לי שאני רוצה להפסיק את הגלולות".
הוא חייך חיוך ענק, שאפילו בחושך יכולתי לשמוע.
ההחלטה נפלה בנשיקה.
עושים ילד.
חודשיים ומשהו אחר כך, ואחרי שעברתי מקופסא ביום לשלוש, ישבנו עם חברים בקומזיץ והייתה לי הרגשה שהוא כבר כאן, וזו הבירה האחרונה שלי.
אמרנו שביום ראשון בבוקר נעשה את הבדיקה, ובשבת לא הצלחנו להירדם.
לפני שהבוקר הספיק להגיע, אמא התקשרה ואמרה לי שסבא בשעותיו האחרונות ואם אני רוצה הזדמנות להיפרד אז לנסוע עכשיו.
כמובן שמיד הערתי את הבעל ונסענו.
זה לא בא בהפתעה, וסבא כבר מזמן רצה ללכת, והנה זה הגיע ואני אוכל להיפרד.
הייתי עצובה, אבל היה בי שקט.
כשהגענו כבר היה, כביכול, מאוחר מדי. סבא לא יכול היה לחכות לי ו"רץ" להיות עם סבתא, אבל החלטתי שאני נכנסת.
הבטחתי לעצמי שאני נפרדת- אז אני נפרדת.
הרשו לי לעשות הפסקה קטנה ולהקדים רגע בהסבר על עצמי-
אני לא מאמינה בחיים של אחרי המוות, או מאמינה ומתכחשת, וגם לא במיני נשמות ורוחות רפאים שמסתובבות בינינו. מיסטיקה, בגדול, היא לא הקטע שלי.
אבל את זאת אני חייבת לציין- כשנכנסתי היה לסבא מן חיוך קטן והוא היה שליו כמו שהוא לא היה כבר שנים. כשרכנתי לנשק אותו בדמעות, היד שלי, מבלי משים, נשלחה אל הבטן.
היה לי ברור שמשהו כבר קרה, ושמשהו קורה עכשיו, והוא גדול, ושונה, ולא היה לי מושג מהו בדיוק.
אבל הוא היה נפלא.
אז הבדיקה נדחתה ואני יצאתי החוצה לסיגריה , לא לפני שהודעתי לבעל ברשמיות- "זו האחרונה".
בתוך הדמעות חייכנו, כי היה ברור לשנינו שזה לא כוח רצון או החלטה נחושה שנפלה כאן, אלא פשוט הבנה של מה שנקבל לו הוכחות למחרת בבוקר.
__
יום שני בבוקר הגיע.
אדון בעל יצא עוד לפני השמש למסע דרומה, לאיזו פגישת עבודה, ואני קמתי כדי להתארגן ללכת לשבעה של סבא. אולי הייתי צריכה להתאפק עוד יום אחד, ולחכות לעשות את הבדיקה יחד איתו, אבל בינינו- מי יכול להתאפק?
אז עשיתי את הבדיקה, והתוצאה לא הפתיעה אותי אבל עשתה לי דופק מואץ ודמעות בעיניים.
היריון. ילד. תינוק קטן לנשק וללטף ולאהוב. המחשבות שלי רצו הלוך ושוב על פני שנים. תינוק יונק, כיתה א', צבא, גיל 16 הנורא, נשיקה ראשונה, צעד ראשון… הכל הציף אותי בערבוביה ורדרדה להחליא, כשלבבות, פרחים ופרצופים מחייכים מתעופפים מסביב.
ממש כך.
בערב,
בשבעה,
התחבקנו בשקט,
בצד,
והלכנו עם חיוך מטופש הביתה.
"נראה לי שאני רוצה להפסיק את הגלולות".
הוא חייך חיוך ענק, שאפילו בחושך יכולתי לשמוע.
ההחלטה נפלה בנשיקה.
עושים ילד.
חודשיים ומשהו אחר כך, ואחרי שעברתי מקופסא ביום לשלוש, ישבנו עם חברים בקומזיץ והייתה לי הרגשה שהוא כבר כאן, וזו הבירה האחרונה שלי.
אמרנו שביום ראשון בבוקר נעשה את הבדיקה, ובשבת לא הצלחנו להירדם.
לפני שהבוקר הספיק להגיע, אמא התקשרה ואמרה לי שסבא בשעותיו האחרונות ואם אני רוצה הזדמנות להיפרד אז לנסוע עכשיו.
כמובן שמיד הערתי את הבעל ונסענו.
זה לא בא בהפתעה, וסבא כבר מזמן רצה ללכת, והנה זה הגיע ואני אוכל להיפרד.
הייתי עצובה, אבל היה בי שקט.
כשהגענו כבר היה, כביכול, מאוחר מדי. סבא לא יכול היה לחכות לי ו"רץ" להיות עם סבתא, אבל החלטתי שאני נכנסת.
הבטחתי לעצמי שאני נפרדת- אז אני נפרדת.
הרשו לי לעשות הפסקה קטנה ולהקדים רגע בהסבר על עצמי-
אני לא מאמינה בחיים של אחרי המוות, או מאמינה ומתכחשת, וגם לא במיני נשמות ורוחות רפאים שמסתובבות בינינו. מיסטיקה, בגדול, היא לא הקטע שלי.
אבל את זאת אני חייבת לציין- כשנכנסתי היה לסבא מן חיוך קטן והוא היה שליו כמו שהוא לא היה כבר שנים. כשרכנתי לנשק אותו בדמעות, היד שלי, מבלי משים, נשלחה אל הבטן.
היה לי ברור שמשהו כבר קרה, ושמשהו קורה עכשיו, והוא גדול, ושונה, ולא היה לי מושג מהו בדיוק.
אבל הוא היה נפלא.
אז הבדיקה נדחתה ואני יצאתי החוצה לסיגריה , לא לפני שהודעתי לבעל ברשמיות- "זו האחרונה".
בתוך הדמעות חייכנו, כי היה ברור לשנינו שזה לא כוח רצון או החלטה נחושה שנפלה כאן, אלא פשוט הבנה של מה שנקבל לו הוכחות למחרת בבוקר.
__
יום שני בבוקר הגיע.
אדון בעל יצא עוד לפני השמש למסע דרומה, לאיזו פגישת עבודה, ואני קמתי כדי להתארגן ללכת לשבעה של סבא. אולי הייתי צריכה להתאפק עוד יום אחד, ולחכות לעשות את הבדיקה יחד איתו, אבל בינינו- מי יכול להתאפק?
אז עשיתי את הבדיקה, והתוצאה לא הפתיעה אותי אבל עשתה לי דופק מואץ ודמעות בעיניים.
היריון. ילד. תינוק קטן לנשק וללטף ולאהוב. המחשבות שלי רצו הלוך ושוב על פני שנים. תינוק יונק, כיתה א', צבא, גיל 16 הנורא, נשיקה ראשונה, צעד ראשון… הכל הציף אותי בערבוביה ורדרדה להחליא, כשלבבות, פרחים ופרצופים מחייכים מתעופפים מסביב.
ממש כך.
בערב,
בשבעה,
התחבקנו בשקט,
בצד,
והלכנו עם חיוך מטופש הביתה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה