עבר שבוע מאז הבדיקה הביתית.
ביום רביעי לפני הצהריים נקבע לנו תור ראשון לרופא נשים, כדי לבדוק, בבדיקת אולטרסאונד, שאני אכן בהיריון.
את הבוקר התחלתי בשיעור נהיגה.
בסוף השיעור, כשירדתי מהאוטו, דפק לי פתאום הלב.
תאומים.
תאומים זה תורשתי.
אמא שלי תאומה.
זה מדלג דור.
אולי... תאומים?
הוא יגיד לי שיש לי תאומים.
ומה אם הם זהים?
איך אני אבדיל ביניהם?
ואם אני אעשה טעות, ואפלה ביניהם? ולא אנהג בהם בצורה שוויונית?
ואיך אני אלד שנים בבת אחת?
ואיך בכלל נפרנס תאומים?
רגע, רגע, רגע....
אני אפילו לא לגמרי בטוחה שאני בהיריון, ואם אני בהיריון, אני בכלל לא בטוחה שיש דופק, ואם יש דופק- מאיפה הבאתי תאומים עכשיו??
בכל זאת... התקשרתי לאחותי.
"אחותי, חשבתי על זה, נגיד, סתם, שהרופא יגיד שתאומים. אז מה עדיף? להתחיל עם שניים או עם אחד?"
לאחר דיון קצר הסכמנו בינינו שאפילו שתמיד חלמתי על תאומים עדיף להתחיל עם אחד.
למה להקשות על ההתחלה?
וחוצמזה עם אחד יש אינטימיות מיוחדת כזאת שאין עם אף ילד אחר.
אז החלטנו- עדיף שהרופא יגיד אחד.
בדרך לרופא, שאלתי את בעלי (בטון שניסיתי בכל כוחי לשוות לו נימה של בדיחות-דעת):
"נו, בעל, מה תעשה אם הוא יגיד שזה תאומים"?
הבעל גיחך, אמר שיתאבד, ואחרי דקה של צחוק אמר שתכלס- זה מגניב, גם ככה רצינו משפחה גדולה, לא?
לא העזתי להגיד לו שמהבוקר יש לי תאומים בראש, ויש לי תחושת בטן כפולה...
אז הגענו לרופא, וחיכינו בתור, ומרוב התרגשות התנהגנו כמו שני ילדים קטנים ושאלנו את עצמנו מי המטומטם שנותן לנו להיות הורים.
בלי הקדמות מיוחדות הרופא כיוון אותנו אל שולחן הבדיקה, הדליק את המכשיר והנה מתחילים.
"הנה שק היריון"
מבט- חיוך- דמעה ראשונה.
"הנה, יש לנו פה דופק אחד.... (מבט-חיוך- דמעה שניה)...ו..כן, יש פה לפחות שניים חיים."
מבט.
חוזרים למסך.
"לפחות??"
רגע, רגע...
"שניים??".
אני מתארת לי שבשלב הזה אתם מצפים לפרץ התרגשות ודמעות וחיבוקים ונשיקות רטובות לנושא.
אחרי שקלטנו מה, בעצם, אמר לנו הרופא, באותה שניה-
פרצנו בצחוק אדיר.
בתוך גלגולי הצחוק, והבקשה שיראה לנו שוב את שניהם- גם ביקשנו שיסביר למה התכוון כשאמר "לפחות".
ביום רביעי לפני הצהריים נקבע לנו תור ראשון לרופא נשים, כדי לבדוק, בבדיקת אולטרסאונד, שאני אכן בהיריון.
את הבוקר התחלתי בשיעור נהיגה.
בסוף השיעור, כשירדתי מהאוטו, דפק לי פתאום הלב.
תאומים.
תאומים זה תורשתי.
אמא שלי תאומה.
זה מדלג דור.
אולי... תאומים?
הוא יגיד לי שיש לי תאומים.
ומה אם הם זהים?
איך אני אבדיל ביניהם?
ואם אני אעשה טעות, ואפלה ביניהם? ולא אנהג בהם בצורה שוויונית?
ואיך אני אלד שנים בבת אחת?
ואיך בכלל נפרנס תאומים?
רגע, רגע, רגע....
אני אפילו לא לגמרי בטוחה שאני בהיריון, ואם אני בהיריון, אני בכלל לא בטוחה שיש דופק, ואם יש דופק- מאיפה הבאתי תאומים עכשיו??
בכל זאת... התקשרתי לאחותי.
"אחותי, חשבתי על זה, נגיד, סתם, שהרופא יגיד שתאומים. אז מה עדיף? להתחיל עם שניים או עם אחד?"
לאחר דיון קצר הסכמנו בינינו שאפילו שתמיד חלמתי על תאומים עדיף להתחיל עם אחד.
למה להקשות על ההתחלה?
וחוצמזה עם אחד יש אינטימיות מיוחדת כזאת שאין עם אף ילד אחר.
אז החלטנו- עדיף שהרופא יגיד אחד.
בדרך לרופא, שאלתי את בעלי (בטון שניסיתי בכל כוחי לשוות לו נימה של בדיחות-דעת):
"נו, בעל, מה תעשה אם הוא יגיד שזה תאומים"?
הבעל גיחך, אמר שיתאבד, ואחרי דקה של צחוק אמר שתכלס- זה מגניב, גם ככה רצינו משפחה גדולה, לא?
לא העזתי להגיד לו שמהבוקר יש לי תאומים בראש, ויש לי תחושת בטן כפולה...
אז הגענו לרופא, וחיכינו בתור, ומרוב התרגשות התנהגנו כמו שני ילדים קטנים ושאלנו את עצמנו מי המטומטם שנותן לנו להיות הורים.
בלי הקדמות מיוחדות הרופא כיוון אותנו אל שולחן הבדיקה, הדליק את המכשיר והנה מתחילים.
"הנה שק היריון"
מבט- חיוך- דמעה ראשונה.
"הנה, יש לנו פה דופק אחד.... (מבט-חיוך- דמעה שניה)...ו..כן, יש פה לפחות שניים חיים."
מבט.
חוזרים למסך.
"לפחות??"
רגע, רגע...
"שניים??".
אני מתארת לי שבשלב הזה אתם מצפים לפרץ התרגשות ודמעות וחיבוקים ונשיקות רטובות לנושא.
אחרי שקלטנו מה, בעצם, אמר לנו הרופא, באותה שניה-
פרצנו בצחוק אדיר.
בתוך גלגולי הצחוק, והבקשה שיראה לנו שוב את שניהם- גם ביקשנו שיסביר למה התכוון כשאמר "לפחות". בשיא האדישות, כאילו הוא אמר לנו שיש לי שפעת, הוא זרק הסבר על כך שהרבה פעמים, כשיש שלושה השלישי מתחבא ובעוד שבועיים נבוא לבדוק אם יש עוד אחד.
איכשהו, בתוך הצחוק שלא הצלחנו להרגיע, הקשבנו להנחיות שלו והלכנו לשבת בחוץ, ליד האופנוע, להירגע.
כשהבנו ש"להירגע" תהיה שאיפה מאוד שאפתנית, החלטנו שלמה לנו להתחרפן לבד? והתחלנו בסבב טלפונים.
אבא, אמא ועוד אמא, אחים, אחיות.
מכולם ביקשנו לשבת.
אמא שלי ידעה כבר כמה ימים קודם שאני כנראה בהיריון.
התקשרתי ושאלתי- "את יושבת"?
"נו, אין לי כוח לשטויות שלך, מה את רוצה?"
"אני רוצה שתשבי, אמא, יש לי משהו לספר לך"
"את בהיריון, כבר אמרת לי"
"לא, זה יותר גדול מזה"
"עברת את הטסט?? מזל טוב!!"
"לא, אמא, יותר גדול מזה"
בטון של מישהי שעומדת להתעלף היא הודיעה: "זכית בפיס!!!!"
"קרוב, אמא, לא."
"טוב, אז אני לא יודעת, אין לי כוח למשחקים האלה".
"תאומים"
"מה תאומים?"
"מה שיש לי בבטן, תאומים."
בשלב הזה יכולתי לשמוע את הדמעות נקוות בעיניים של אמא,
שהן בדיוק כמו העיניים של סבא שנעצמו לפני שבועיים,
והאישה שהיא אמא שלי,
שלפני שבועיים התייתמה מאביה,
עמדה עכשיו להיות סבתא
ולהגשים חלום ישן דרכי-
תאומים
מדהימה!!! איזה כיף לקרוא אותך. נשיקות וגעגועים (ד"א פעם ראשונה בחיי שאני קוראת בלוג ועוד מגיבה - זה בד"כ מעל ליכולות האינטרנטיות שלי, אז תודה שהכנסת אותי פנימה...)
השבמחקליאת.
מדהימה לגמרי. הבכת (=גרמת לי לבכות) מהתרגשות.
השבמחקאפשר להפיץ את הכתובת לחברים??